לא הכל כתוב בספר החוקים. אנחנו משנים נורמות כתוצאה ממציאות משתנה, משינוי נורמות במקומות אחרים בעולם החופשי וכתוצאה מטכנולוגיות חדשות. זו הסיבה לכך ששופט אחד מבטל את פסיקת זולתו ושופט בכיר יותר מבטל את פסקת הערכאה הנמוכה יותר. גבולות ה"חיה ותן לחיות" משתנים כל הזמן.
למשל, לכאורה זה בסדר שיש אנשים שאינם רוצים לחסן את ילדיהם. הם אינם מאמינים בחיסונים ואף חוששים מסיבוכים בעקבותיהם. אבל אז מתברר כי כעשרה אחוזים מן המחוסנים נגד צהבת אינם מגיבים לחיסון וחשופים להידבקות, וההידבקויות הללו עלולות להיות קטלניות מבחינתם. אם קבוצה באוכלוסייה אינה מתחסנת, אין היא רק מסכנת את עצמה אלא גם את עשרת האחוזים החשופים. החברה רשאית לחייב גם את מי שאינו רוצה בכך להתחסן, למרות שלכאורה נפגעת הזכות לחיות את חייו כפי שהיה רוצה.
אם יש הורים הסבורים כי החינוך בבתי הספר מזיק לילדיהם, ומחליטים שלא לשלוח אותם ללמוד או מונעים מהם לימוד מקצועות בסיסיים, שיאפשרו להם להשתלב בשוק העבודה מאוחר יותר, זו לכאורה זכותם. באה החברה ואומרת לא! היא מציבה "קצין ביקור סדיר" הבודק את תופעת הילדים הנעדרים מבית הספר, ומטיל את האחריות הפלילית על הוריהם. הסיבה היא שהחברה סבורה כי אנשים צעירים חייבים ללמוד כדי להשתלב בשוק העבודה ובחברה, ולא ליפול למעמסה על הכלל.
לכאורה, מדובר בפגיעה קשה בעקרון ה"חיה". אם יש הורים המלמדים את ילדיהם בעצמם, שאינם רוצים שילדיהם ילמדו שפות זרות או מתמטיקה, מהי זכותו של הקולקטיב לכפות עליהם זאת?
הנורמה אומרת כי זכות הילד להשתלב בחברה שבה הוא חי גוברת על זכות ההורים למנוע ממנו את ההשתלבות הזו. ועוד - ככל שפחות אנשים צעירים יהפכו לאנשים עובדים, תרד רמת החיים הכללית, ומי שישלם על כך יהיו האזרחים האחרים.
במרחב הציבורי של הזכויות. חיסון בקהילה
לכאורה, אם אנשים צעירים מעדיפים למות באוהלה של תורה ולא להסתכן בשירות צבאי, זו זכותם המלאה. על פי אמונתם, הלימוד בישיבה מציל נפשות לא פחות, ואולי יותר, מן השירות הצבאי. אומרת החברה: לא! הרוב יכול להעריך לימודים בישיבה או להעריך אותם פחות, אבל איננו מוכן לקבל כי מדובר בתופעה הדומה במשהו לשירות צבאי. מי שמשלם עבור אי השירות הצבאי של בחורי הישיבה הם כל השאר, המשרתים שירות ארוך מאוד בסדיר ובמילואים כדי למלא את החסר. או שהכל יתגייסו, וחלקם הקטן יזכה בהסדר מיוחד הדומה לעתודה האקדמית, או שהכל ייהנו מן העיקרון של שחרור מן הצבא על רקע סיבות של מצפון והוויי חיים דתי.
וזה גם נכון לגבי שירת נשים ולגבי הפרדה בין גברים ונשים באירועים ציבוריים, בעפולה, בלוד או בכל מקום אחר. אם מישהו, בחברה שבטית או מסורתית, מקיים אירוע במסגרת קהילתו ומפריד בין נשים לגברים, יכולה החברה לבלוע זאת, למרות שמדובר בדחיית הנשים, בלי קשר לשאלה אם הן רוצות בכך או לא. מי שמוזמן לאירוע, מחוץ לקהילה, יכול להחליט אם להשתתף בו ולהיפרד לשעה קלה מבן הזוג או להחרים את האירוע משום שההפרדה מנוגדת לתפיסת עולמו.
אבל אם ההפרדה נערכת במרחב הציבורי, רשאי הציבור לקבוע כי הפרדה כמוה כקיפוח. באירוע פרטי אפשר שלא לקיים שירת נשים מתוך אמונה עמוקה כי "קול באישה - ערווה". במרחב הציבורי רשאי מי שאינו רוצה לשמוע קולות כאלה לצאת מן האולם, אבל איננו רשאי להוציא מן האולם את הזמרת.
