בפולין ייסדנו את ישראל

ביקור בפולין המודרנית כולל בתוכו מסעדה על טהרת האבוקדו, מנופים שבונים בלי סוף וכמיהה לחיים של לפני המלחמה • רשמים מהביקור הכי ישראלי על אדמת פולין

מה לך ולפולין? שאלה חברה, "מסע שורשים", השבתי. "יש לך שורשים פולניים?" תמהה. "לא שמעת על הזמר הידוע י"ל פרץ?" נו, באמת, התעקשה, "אני יהודי", השבתי, "ודאי שיש לי שורשים בפולין". 

במוזיאון הנהדר לתולדות יהודי פולין בוורשה תלויה מפה גדולה של ממלכת פולין בתור הזהב שלה במאות ה־15 וה־16. מספיק לקרוא את שמות העיירות כדי להבין מדוע החדר נקרא "יודאום פרדיזיום". כל עיירה היא שם משפחה אחר שאתה מזהה מעולם ההלכה יהודית, הספרות העברית או מעולם הבדיחמין לשבת, כל עיירה היא סיפור גיאוגרפי שמבהיר כמה מרכזית היא יהדות פולין בשורשי העץ שמרכיב את העם היהודי. אגב, בשולי המפה אפשר לראות את חופי צפון אפריקה, בשם הכללי "ברבאריה", שמסמנת את שורשי הסכסוך הפנים־יהודי בין מזרח ומערב. 

שורשים יהודיים ידעתי שאמצא כאן. מה שהפתיע אותי הוא כמה שורשים ישראליים אני מוצא בפולין. 90 אחוזים מיהדות פולין המפוארת נרצחה בידי הנאצים ועוזריהם, ועדיין, כה עמוקה היתה הפולניות כתפיסת עולם בקרב יהדות המקום, שגם בשנת 1944 כתב המשורר היהודי־פולני יוליאן טובים: "אני פולני כי בפולין נולדתי, גדלתי, חונכתי, למדתי, כי בפולין הייתי מאושר ואומלל. כי מגלותי רוצה אני לחזור לפולין דווקא, אף אם יבטיחו לי תענוגות של גן עדן במקום אחר. פולני גם מטעם זה שעצי הלבנה והערבה קרובים לי יותר מעצי התמר וההדר".

צילום: דויד פרץ

הפוגרום בשנת 1946 בעיירה קְיֶילְצֶה, שבה נרצחו 47 יהודים ניצולי שואה ונפצעו 80 בשל עלילת דם על חטיפת ילדים נוצרים כדי לעשות שימוש בדמם למצות הפסח, חתם כמעט סופית את הפרק היהודי בתולדות פולין. מחצית משארית הפליטה התפזרה במדינות המערב ומחצית עלתה לישראל, ועיצבה בה מדינה שבה הארץ הישנה המשיכה להדהד בתוך החדשה. 

כמדינה שסבלה במשך שנים ממחסור תחת השלטון הקומוניסטי, במקביל לסרבול ביורוקרטי, הפולנים הורגלו לעמוד בתורים. ריבוי התורים וההתנהלות בתוכם יצרה מושג שנקרא "תור פולני", ומשמעו תור שבו ינסו לדחוק את מקומך באמצעות אמירות כמו "הייתי כאן קודם", "הלכתי וחזרתי", "עמדתי אחריו בתור" וכו'. כך הזהיר אותי מדריך תיירים מקוון. הייתי צריך לבדוק פעמיים שלא מדובר בתור ישראלי מוכר לעייפה בתירוציו. באתי מוכן אלי קרב, אך אף אחד לא ניסה לדחוק את מקומו לפניי. לקח לי זמן להבין שיותר משמדריך התיירים שגה, המציאות השתנתה. 

הנתונים מספרים שפולין כיום היא מדינה צומחת. עם קצב בלתי פוסק של 4.2% צמיחה ממוצעת לשנה, בשנים 1992-2019, מאחת המדינות הקומוניסטיות והחלשות, פולין הדביקה בהתמדה את מערב אירופה והפכה לאלופת הצמיחה באירופה. נתון מרשים כשלעצמו, ואף יותר על רקע ההאטה הכלכלית העולמית הנוכחית.

צילום: דויד פרץ

די לנסוע במרחבי הארץ הירוקה כדי לראות שבכל מקום ומכל עבר המדינה נמצאת בתנופת ענק: מדפי החנויות שופעים, מנופים בונים ללא הפסקה, תיירות פנים וחוץ משגשגת, וגם בעיירות מרוחקות תמצא בתי אוכל היפסטרים המגחיכים את העבר הקומוניסטי והופכים אותו למגניב בקטע אירוני. מדובר בריאקציה תרבותית מתבקשת לנוכחותן הגוברת של רשתות המזון המהיר האמריקניות בכל פינה ותחנת דלק, עוד תסמין מובהק למדינה בצמיחה.

פולין היא אחת המדינות ההומוגניות ביותר בעולם: סלאבים, קתולים, מעט מאוד הגירה מאפריקה או מהמזרח התיכון. לאן שלא תיסע, אותה קומה, אותה בלורית שיער, אותם תווי פנים. אולי זו הסיבה שהשינויים בה מוטמעים לעומק ומורגשים כל כך בקלות. כתייר ואורח לרגע, ראוי להיזהר מהכללות גורפות על מדינה כה גדולה, אך מהמעט שראיתי וחוויתי, נדמה לי שהגיע הזמן לאפסן בבוידעם את שלל הבדיחמין על הפולנייה שיושבת לבד בחושך, ולהבין שכמדינה - עם תורים פולניים, ביורוקרטיה ונטייה לפאסיביות אגרסיבית - אנו הישראלים תקועים בעבר הפולני שלנו יותר מאשר פולין עצמה. מה שמעלה את התמיהה שכתב ר' מאיר אריאל בעל הטקסט: "אבל למה את המלחמות הזרות שלהם משכנו, אחרי שהם שכחו אותנו מזמן מזמן".

מלבורק, עיר של טירה אחת. ענקית, היסטורית ולבנים אדומות, אבל עדיין טירה אחת. בחמש סגרו את הטירה והעיר כבתה גם כן. בין הערביים החלו להימתח מעל העיר, ובן רגע נמוג לו הדר ימי הביניים והפך למבנה בקצה העיר, הבניינים הקומוניסטיים נראו עייפים מעצמם ויכולת לראות את הזיוף הפושה בקירותיהם כחיפוי לבנים אדומות. פולין חותרת בעצמה כדי למצוא את עברה הפרה־קומוניסטי, פרה הכיבוש הנאצי, פרה כל דבר שיזכיר את מה שעבר ודימם על הירוק הנצחי הזה. 

צילום: דויד פרץ

אבות ואימהות שדבוקים לפלאפונים השגיחו על ילדיהם, משועממים בגני המשחקים כבכל מקום אחר, שלוש ילדות צבועות שיער התאמנו בגלגלונים על הדשא. בכיכר חשבו פרנסי העיר להקים עוד עוגן תיירותי, מזרקה מזמרת, אטרקציה כמו סטונהנג' אבל קיבלו מודל של מונופול. זה נגמר בשלוש נשים מבוגרות מעשנות מול מזרקה המנגנת את "חלומות מתוקים" של יוריתמיקס. גם צבעי הניאון הזוהרים במים לא מצליחים לשמח את פסל האביר על הסוס עם החרב מונפת אלי קרב. רק דבר אחד מאיר באור יקרות את המרכז העירוני של מלבורק, וזה המקדונלד'ס. סניף ענק, מאיר וטומן בחובו הבטחה לחיים אחרים. 

נערים ונערות נעים בחבורות, זוגות מבושמים בהתרגשות של דייט ראשון, זוגות מבוגרים אוחזי ידיים, כולם נוהרים אל המקדונלד'ס בערב החופשי שלהם. אני מביט דרך החלונות הענקיים ומבין שבמלחמה בין הקומוניזם למערביזם, בין הסוציאליזם להלניזם, בין המקומיזם לתייריזם, ניצחו מקדונלד'ס, KFC וקוקה קולה: הם שליטי העולם החדש שבו כולנו גרים באיזה חור פינת הוליווד. 

המשכנו לחפש מקום לאכול בו ארוחת ערב מזינה יותר משומן וסוכר. כמעט במקרה התגלתה תקווה ירוקה במסעדה ושמה "אבוקדו". בעלי המקום כל כך אוהבים אבוקדו שהחליטו ליצור מאבוקדו תפריט שלם. פיצה עם אבוקדו? יש. פסטה ברוטב אבוקדו? יש. אבוקדו אפוי? יש. אבוקדו מטוגן? יש ויש. גם המלצר מתהדר בתליון של אבוקדו מוזהב ומשובץ יהלומים. 

זה טעים, אבל לא בגלל שזה מיוחד. האבוקדו נכח יותר בפסטה המתקררת וסימן רעיון למנה טבעונית מוצלחת. מתברר שכשמחממים אבוקדו הוא הופך לארטישוק חלקלק ומנומנם. את המוס לא זכינו לטעום שכן המטבח נסגר הרבה לפני ברז הבירה. ואולי ככה נראית תקווה, לא במרד בריקדות ולא בארמיית הנגד, רק באיזו גחמה אנושית לאבוקדו בלב המקום הכי פחות מתאים, בתקווה שמנצחת את טירת המקדונלד'ס במקום היחיד שבו היא תמיד תפסיד.

משפטים שאנשים אומרים

מוזיאון לתולדות יהודי פולין, ורשה 

א: איך זה שאין מוזיאון ליהדות בארץ? 

ב: בית התפוצות, לא? 

א: לא לתפוצות, מוזיאון לתרבות יהודית, כמו כאן, עם בתי כנסת, קידוש וכל המנהגים היהודיים. 

ב: השתגעת? בישראל יהדות זה הדתה.

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו