המפנה האמיתי ביחסי ישראל־ארה"ב

המשבר סביב מניעת כניסתן של חברות הקונגרס האמריקניות לישראל העלה לדיון הציבורי את יחסי ישראל־ארה"ב, ועורר בקרב פרשנים רבים דאגה לגורלה של התמיכה הדו־מפלגתית בישראל. זה נכון שבסוגיות הסיוע הביטחוני, ובכל הקשור להחלטות עוינות של האו"ם, זכינו במשך שנים לתמיכה כזו. אבל אם מתבוננים בעמדות הממשלים השונים בנושא הסכסוך הישראלי־פלשתיני, המחלוקות היו תמיד, והן לא היו פשוטות.

בתקופת הנשיא אובאמה הופעל לחץ מדיני בלתי פוסק על ישראל. ההזמנה הראשונה של נתניהו לבית הלבן, במאי 2009, כללה דרישה מדינית חסרת תקדים: הקפאה מיידית של כל בנייה בהתנחלויות, כולל לצורכי "גידול טבעי". חודש לאחר מכן פתח אובאמה במסע דילוגים במזרח התיכון, פסח על ישראל ונשא את נאום ההתחלה החדשה במצרים. כשהואיל בטובו להגיע לישראל, ארבע שנים מאוחר יותר, סירב לנאום בכנסת, העדיף לדבר "ישירות עם העם" בבנייני האומה, והסביר כי "לא הכיבוש ולא הגירוש הם התשובה". 

שרת החוץ הילארי קלינטון, שהתיימרה לרשת אותו, הסבירה במבצע "צוק איתן" שחמאס יורה רקטות מתוך אוכלוסייה אזרחית לא כמגן אנושי, אלא בגלל שעזה קטנה וצפופה. מחליפה ג'ון קרי ניסה לכפות על ישראל הסכמה לפינוי בקעת הירדן תמורת נוכחות צבאית אמריקנית. לסיום הקדנציה, אובאמה הפר לראשונה את התמיכה של ארה"ב כלפי ישראל באו"ם, וקיבלנו את החלטה 2334 של מועצת הביטחון, שקבעה שכל ההתנחלויות אינן חוקיות. 

מחלוקות משמעותיות היו גם עם נשיאים דמוקרטיים אחרים. כבר ב־77' הסביר קרטר כי הבעיה הפלשתינית היא לב הסכסוך, קרא לסגת לקווי 49' ולשתף פעולה עם אש"ף. אך למען הדיוק ההיסטורי, יש לציין כי מחלוקות כאלו נתגלעו גם מול נשיאים רפובליקנים. זכורה במיוחד ההתנגדות של ג'ורג' בוש (האב) להעניק את הערבויות לישראל כל זמן שיצחק שמיר סרב להתחייב שהכספים לא יועברו למימון ההתנחלויות. 

מצד שני, כשרבין קידם את ויתורי אוסלו, היה לו חבר בבית הלבן. קלינטון אף הסכים להתערב בבחירות 96' לטובת פרס, רק כדי שנתניהו והימין לא יעלו לשלטון. גם ההסכמה הגורפת של אהוד ברק למתווה קלינטון בשנת 2000, הכוללת חזרה לגבולות 49', חלוקת ירושלים ופינוי בקעת הירדן, זכתה לאהדה ותמיכה בממשל האמריקני. ברור אפוא שנשיאים דמוקרטיים תמכו בעמדת ממשלת ישראל, כל עוד הונהגה כאן מדיניות שמאל. 

אם יש מפנה היסטורי דרמטי שמצדיק התרגשות, הוא לא מגולם בפגיעה בתמיכה הדו־מפלגתית בעקבות סאגת חברות הקונגרס, אלא בהתחזקותה של ברית משמעותית ביחסי ישראל־ארה"ב, שלראשונה מעוגנת בממשל שמוכן לקבל את עמדות מדינת ישראל, גם כשאלו נקבעות ע"י ממשלת ימין. זוהי באמת "תמיכה בלתי מסויגת", ולא "אהבה תלויה בדבר", כפי שהיה נהוג עד כה. 

אולם במקום לשמוח ולעודד זאת, שקועים רבים בשמאל בגעגועים לימים שבהם ניסו לכפות עלינו לסכן את ביטחון ישראל ולמסור חבלי מולדת, וסיפרו לנו שדווקא זוהי תמיכה בישראל. 

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו