גרעיני עפולה

המתקפה על החרדים היא קרב מאסף של רודנות התקינות הפוליטית, ואין לה קשר לשוויון 

בשנת 2008 הציע לי ידידי שמואל רוזנר, שלכבוד שנת ה־25 ל"פה ושם בארץ־ישראל" של עמוס עוז ז"ל, אצא למסע בעקבות הספר ואבקר באותם מקומות שהסופר המנוח כתב עליהם. קטונתי, אבל לקחתי עלי את המלאכה. עסקתי בכך כמה חודשים, והספקתי לכתוב רק שני פרקים - על מאה שערים ועל בית שמש. שני פרקים שהיו גם שני הפרקים האחרונים, בפרויקט שנגנז. 

שתי מסקנות גזרתי אז: הראשונה, בלתי אפשרי לעמוד בקצב האירועים בעידן הסייבר. רדפתי חסר נשימה אחרי המציאות, לא הספקתי לעדכן את הסיפור, ולכן עזבתי את הפרויקט המכובד. המסקנה השנייה היתה שהחברה החרדית נמצאת בקרב נסיגה נגד תהליך היטמעות טבעי לתוך החברה הישראלית. וכמו תמיד, לפני עלות השחר חשוך, כואב ושורט יותר. 

אסתי זקהיים וצביקה הדר מתוך הסרט "עפולה אקספרס"

המופע של הזמר החסידי מוטי שטיינמץ בעפולה לא היה רק מלפפון קיץ קריר ומטורלל בחום והלחות הבלתי נגמרים, בימים שבהם בחירות לא מעניינות איש. המופע היה סימבולי בדרכים רבות. אני שומע את זעקות השבר על הדתה, הדרה והסגברה - ולא מאמין להם בשיט. הסיבה: צריך להיות נאיבי מאוד כדי לא לחזות במהפכה הגדולה המתרחשת לנגד עינינו, שכן לפני עשור הרבנים כלל לא היו מתירים קיום מופע שכזה.

הפוליטיקאים החרדים נלחמו השבוע עבור זכותו של הציבור שלהם לשמוע מופע בפארק. כן, גם חרדי, מתברר, רוצה לחיות כאן לצידנו. ליהנות מהופעה בליל קיץ מהביל. הדרך הנכונה היא לכבד את אמונתו ולא לנסות לכפות עליו עולם ערכים פרוגרסיבי. קרבות אגו אידיאולוגיים בבית המשפט לא יוצרים מציאות ברוכה, וסופם במכת שוט הפוכה. ההופעה בעפולה היא איתות מהעתיד.

הסאגה המשפטית סביב קיום המופע (היחיד) לחרדים בעפולה, הוכיח שוב - בישראל הכל שפיט. העם היהודי, שבמשך 2,000 שנה חי בתוך דפי הגמרא והתנהל במציאות משפטית־הלכתית מופשטת מכוח הרעיון האינטלקטואלי, מיישם את הגמרא על המציאות הקיימת. כל הארץ משפט, כל מסדרון עורך דין, כל זיג פרקליט.

החלטת העליון לקבל את הערעור של שדולת הנשים - באופן אבסורדי לאחר שהופעתו של שטיינמץ כבר היתה לקראת סיום - נבעה מחסור הסמכות של המחוזי לדון בתיק לאחר שכבר ניתן פסק דין (של המחוזי עצמו). העליון לא קיבל פסיקת מחוזי, שביטל פסיקת מחוזי. זה לא חד גדיא אלא היצמדות לחוק. כעת, שוו בנפשכם את כמות המשאבים שהוצאו על התיק הפרנציפי הזה - שעות עבודה של שופטים, מתמחים, פרקליטים. קרקס של ייקוב הדין את ההר. מופע אחד בקיץ של עפולה.

ואחרי שדקדקנו בציציות, כפיים לשופט המחוזי עטאף עילבוני שהוכיח כי גם שכל ישר, היגיון ותבונה קיימים בין שופטי ישראל. עילבוני בסך הכל פסק בהתאם לחוק הכפוף לחריג המפורש שקבע המחוקק. בלי להתחכם ובמבט מפוכח למציאות העלה עילבוני באולמו הצעה שוויונית: שלושה מתחמים להופעה. מתחם לגברים, מתחם לנשים ומתחם מעורב. שדולת הנשים סירבה. העותרות הסכימו רק למתחם נשים, ולמתחם מעורב. ומה עם גברים חרדים? שילכו לראות הופעה במארס.

על כך העיר השופט: "לא יכולתי שלא להביע תרעומת ופליאה". יש שופטים בעילבון.

מהי חוכמת משפט? הרשו לי לפנק אתכם במעשה. שופט ערבי גדול היה, ושמו המלך אבן סעוד, מייסד ממלכת ערב הסעודית. פעם, בשבתו בדין, עמדה לפני המלך אבן סעוד אישה שבעלה נהרג בשעה שאדם שעסק בגדיד תמרים נפל עליו מצמרת דקל.

האישה דרשה עין תחת עין, שן תחת שן, מוות תחת מוות. לפי הדין. כל ניסיונותיו של אבן סעוד להביא לסולחה ולפיצוי כספי - לא הזיזו לאלמנה. היא רצתה דם תחת דם. המלך אבן סעוד חשב והרהר, ואז הודיע לאישה שהיא תקבל את מבוקשה על פי הדין, אבל בתנאי אחד - אם כבר שן תחת שן ועין תחת עין, אז גם באופן ההוצאה להורג. טפסי על העץ וקפצי עליו, הורה לה. 

יש מצב שאבן סעוד שאב השראה מחוכמת שלמה המלך. כי למשפט יש הקשר, יש מציאות. הוא לא רק רעיון מופשט שנגזר מחוק. 

את שדולת הנשים לא מעניינות הנשים, אלא מעניין העיקרון: לחיות בכפיפות לאידיאולוגיה. וכמו שזה לא עובד באמנות, זה לא עובד בחיים. כך קיבלנו מופע פארודי על מגדר, ומאבק מגדרי שפוגע בנשים. פטרנליזם מכוער וחסר סובלנות בסיסית. גזלת כבשת הרש אינה מעשה נאור, אלא מחזירה את כולנו לאחור.

מתקפת המגדר האחרונה היא קרב מאסף של רודנות התקינות הפוליטית, שהיא עצמה גלגול רעיון מרקסיסטי, שאף הוא גלגול של הרעיון האפלטוני, ולפיו יש מרשם אוטופי למשטר שבו החכמים ינהלו את המטומטמים. אטטיזם, בשפה של אקדמאים. 

במהפכה בצרפת היעקובינים הנאורים ערפו את ראשו של מי שלא התקדם במהירות לערכי חירות, אחווה ושוויון. אם תספרו את מי שהוצא להורג בתקופת לואי ה־14, לואי ה־15 ולואי ה־16 ותכפילו בעשר לא תגיעו לאורגיית הרצח של המהפכנים הצרפתים. בשם הנאורות, נהר הסיין האדים מדם חפים מפשע. 

הליברלים של היום אמנם לא עורפים ראשים (בעצם, יש מתנדבים?), אבל בכל הקשור ליומרה לדעת מה רוצים ההמונים, רבים מהם לא שונים מהיעקובינים. 

אין טעם מוסרי ופרקטי במאבק חסר פשרות לכפיית נורמות על קבוצה בעלת תפיסת עולם שונה, בטח בזמן שהקבוצה עוברת ממילא שינוי עצום. שדולת הנשים לא עתרה מעולם כנגד מופעים נפרדים במגזר הערבי. 

בפוליטיקה של הזהויות לא כדאי להיכנס לסמטה הזו, והתורמים לא בטוח יאהבו את הכיוון. השדולה גם לא עומדת בחזית המאבק בפוליגמיה במגזר הבדואי; גורלן של נשים בדואיות אומללות שנגזר עליהן לחיות במשפחה פוליגמית, שבה הזכויות שלהם שוות לאלו של שטיח, אך לא עומדות במרכז העשייה המגדרי בישראל. 

הכל פוזיציה, שמריחה מפרוגרסיביות מיובאת וכסף זר שמטרלל את המערכת. אין פה גרם של אותנטיות. הסיפור בעפולה מסתכם בהתנכלות קטנונית שמאחוריה מסתתר סאבטקסט רעיל - הדאגה לרווחת הנשים היא ממש לא העניין.

שדולת הנשים לא עתרה מעולם כנגד מופעים נפרדים במגזר הערבי. בפוליטיקה של הזהויות לא כדאי להיכנס לסמטה הזו

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו