רק מקום אחד בעולם יכול לרגש את הקהל של ליברפול אחרי חוויית מדריד הבלתי נשכחת - אצטדיון אנפילד. הייתי בגמר הצ'מפיונס במדריד, הייתי באנפילד שלשום, וההתרגשות של הקהל היתה אותה התרגשות. ברוכים הבאים לליברפול, למי שעוד לא מכיר (השורה האחרונה נכתבה למחלקת הפגייה באיכילוב).
משחק ליגה ראשון לעונת 2019/20. באנפילד חוגגים על הרבה פחות מזה, כמו משחק נגד קבוצת המילואים למשל. Home sweet home. אבל מדוע אליסון היה צריך להיפצע שש דקות לפני הירידה להפסקה ולהשאיר את המועדון עם אדריאן, שוער שהגיע לפני כמה ימים ואף אחד מבין 53,333 הצופים לא יזהה ברחוב?
לתפאורה אתמול באנפילד קראו נוריץ', והיא תרמה את הצבע הצהוב. העולה החדשה זכתה באליפות ליגת המשנה בעונה שעברה. צהוב זוהר. אבל בליברפול אדום זה הצבע, וכרגיל הוא הדומיננטי כשסלאח־פירמינו־מאנה (מחליף) מגיעים להופעה. במהלך הפגרה יורגן קלופ לא ביצע רכישות (אבד לו הארנק?), כך שנוריץ' התחשבה, וכמו אורחת מנומסת תרמה את השער הראשון (עצמי של גראנט הנלי בדקות הפתיחה). בכלל, הבדלי הרמות היו מדהימים. מקום ראשון בצ'מפיונשיפ לא מדגדג אפילו את סגנית אלופת הליגה הבכירה. ההתמודדות, כמו שכבר הבנתם, הוכרעה במחצית עם 0:4 מוחץ לליברפול. במחצית השנייה נוריץ' דווקא ניצחה 0:1, מה שכמובן לא שינה דבר.
לידי ישבה ליז, גברת מצפון אירלנד שנחתה בטיסה קצרה מבלפסט קצת לפני המשחק. במולדתה כמעט כולם אוהדי ליברפול, היא מספרת לי. מדוע? זה הנמל הכי קרוב אלינו, ועבור אבותינו ליברפול היתה תמיד הבית השני. כשפייזלי אימן את ליברפול, ילדיה כבר היו בגיל בית ספר. היא מספיק מבוגרת כדי לזכור את האליפות האחרונה של המועדון, אבל גם מספיק צעירה כדי שמוחה יזכור שבמשך 30 שנה האדומים לא חגגו אליפות. רגע, האם אני מדבר עליה או עלי?
אוהדי ליברפול מצפים מהקבוצה שלהם לטפס העונה מקום אחד בדירוג. לא מצופה ליותר מאלופות אירופה, ויש להניח שהמשחקים הבאים העונה יהיו קשים יותר מאלה שלשום. ליברפול לא היתה צריכה להתאמץ כמו באותו משחק מוזר בינואר 2016 בקארו רוד, שבו ליברפול ניצחה 4:5.
אבל גם אם ליברפול היתה כמה דרגות מעל ופתחה את העונה בצורה סוערת, נוריץ' הגיעה ליותר מדי מצבים ואף כבשה. אולי בגלל זה בעיתון המקומי "ECHO" המשחק אתמול הזכיר לפרקים את ליברפול - קריסטל פאלאס של העונה שעברה, שהסתיים ב־3:4 לליברפול.
ליברפול, כמו במשחקי ההכנה, עדיין רחוקה מלהיות מושלמת. יש חריקות. יותר מדי שחקנים שלה שיחקו באליפות אפריקה (סלאח ומאנה) ובקופה אמריקה (פירמינו, אליסון ופאביניו). אולי זו הסיבה שאליסון נטש בגלל פציעה (מתיחה ברצועה), ואדריאן, שוערה הספרדי של ווסטהאם, כבר מצא את עצמו עם דקות משחק עוד לפני שפרק את המזוודה. השוער בן ה־32 (העברה חופשית) כמעט חתם לפני שבוע בוויאדוליד הספרדית, והנה, ביום רביעי הוא יגיע לאיסטנבול, למשחק מול צ'לסי בסופר־קאפ האירופי. והתודות? לשריר של אליסון.
ואיך לא, היה את מוחמד סלאח. הוא כבש אתמול והיה יכול להיות פחות אנוכי בשני מצבים נוספים, אבל האיש רב־אומן עם סטטיסטיקה של מסי ורונאלדו: 72 שערים ו־30 בישולים (רגע, לא כזה אנוכי...) ב־106 משחקים במדי ליברפול. מי יש לו סלאח כזה?
היה גם את אוריגי (מחליף מזהב) ואת ואן דייק שהשלימו את הרביעייה. טימו פוקי יכבוש לנוריץ' מול היציע של אוהדי הקבוצה האורחת, שמאותה דקה חגגו כאילו הם אלה שפתחו את העונה עם ניצחון והזכירו את ימיה הגדולים של העיר, שעד למהפכה התעשייתית היתה השנייה בגודלה בממלכה. אבל זה היה קצת מזמן.
ליז, האוהדת האירית, זוכרת שבפעם האחרונה שליברפול שיחקה נגד נוריץ' במחזור הראשון, היא סיימה את העונה עם זכייה באליפות אנגליה ובאליפות אירופה. אל תגלו לקלופ, אבל העונה נסתפק רק בחצי מנה, בתנאי שהיא אנגלית!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
