ט' באב הוא חגם של נביאי הזעם, המתריעים בשער, הרואים חורבן אפשרי מעבר לפינה. בתיאום מושלם עם לוח השנה העברי, הם צופים כי עוד מעט ומלחמת האחים הישראלית תשחזר את עצמה ותאיים על קיומה של המדינה. ובכן, אפילו בימי הבחירות הסוערים אפשר לצפור צפירת הרגעה. מצבה של מדינת ישראל ושל העם היהודי כולו טוב לאין ערוך מזה של האוטונומיה היהודית המוגבלת בפרובינציה הרומית יהודה אשר חרבה עם הבית השני, או מהממלכה ההררית הקטנה שחרבה עם הבית הראשון.
בלא מעט מובנים, מצבו של העם היהודי כיום הוא הטוב ביותר אי פעם. ועם זאת, לט' באב יש ערך ומשמעות עכשוויים ולא רק היסטוריים. התבוננות בקורות הממלכות היהודיות שקדמו לבית השלישי שבו אנו חיים, היא הזדמנות לצפות את חולשותיה האפשריות של ריבונות יהודית, ולהתרחק עוד יותר מנפילה לתהום מלחמת האחים.
מקדש ראשון, אומרים חז"ל, חרב בגלל עבירות כלפי האל, והשני בגלל שנאת חינם. זוועות החורבן של בית ראשון - המתואר במגילת איכה - ואימי מלחמות האחים שזירזו את חורבן בית שני - המתואר בפירוט אצל יוספוס פלביוס ובמדרשי חז"ל - מלווים את העם היהודי כטראומה במשך שנות הגלות הארוכות. כוויית להבות החורבן עדיין צרובה לעומקה בזיכרון ההיסטורי, ובמידה רבה מכוננת אותו. לכן ברור מדוע ויכוח ציבורי מתלהט בנושאים שעל סדר היום, או רגשות טינה שליליים בין קהילות, מגזרים וקבוצות בחברה הישראלית, מעוררים, במיוחד בימים הללו, חששות מפני חורבן נוסף.
למרבה השמחה, החששות הללו מוגזמים. בעוד שבבית ראשון ובבית שני, מצבם המדיני והפיזי של היהודים היה רעוע מאוד כבר מאות שנים לפני החורבן, מצבה של מדינת ישראל ומצבו של העם היהודי כיום טובים לאין ערוך. ישראל היא מדינה דמוקרטית וריבונית במלוא מובן המילה, מעצמה אזורית המככבת בצמרת של מספר מדדים בינלאומיים יוקרתיים. גם בגולה שוכן היום העם היהודי לבטח, ועל אף העלייה באנטישמיות אין היום קהילה יהודית בעולם שחיה תחת איום קיומי.
אז אולי הגיע הזמן לבטל את ט' באב? חלילה. בפרפראזה על דברי נפוליאון בסיפור החסידי המפורסם, "עם שבוכה על עברו, יש לו עתיד". עם שזוכר את חולשותיו, יש לו דרך להתקדם ואפשרות להימנע מחזרה על טעויות העבר.
ב"תולדות מלחמת היהודים ברומאים" תולה יוספוס פלביוס את ההפסד היהודי ואת חורבן ירושלים במלחמות הפנימיות בין היהודים, מחוץ - אבל בעיקר בתוך - ירושלים: "שתי המפלגות היו, כאמור, נלחמות זו בזו והעם היה הפרס של שתיהן, ואותו חלק מן העם שהתנגד למעשיהן הרעים נעשה טרף לשתיהן". במילים אחרות, הקיצונים משני הצדדים לפתו את רובו המוחלט של העם לפיתת חנק, עד שהמיעוט הקיצוני הכניע את הרוב.
תופעה דומה אפשר לזהות בשיח הציבורי הנוכחי. בישראל העכשווית אף אחד לא יורה באחר, אבל חיצים מילוליים בין הקצוות החברתיים והפוליטיים נורים גם נורים. משני צידי הקשת הפוליטית־חברתית, בסחרור מתמשך לתחתית, יורים הקיצוניים דברי ארס, והרוב שבתווך מסכין עם זה. אך בישראל אין מלחמת אחים, ולהפך, הסולידריות החברתית גבוהה. היותה מדינה דמוקרטית ופתוחה מאפשרת לנתב את הביקורת, ולפעמים גם את המשקעים והטינה ההדדיים, לערוצים של דיון ושיח, פולמוסי ככל שיהיה. התחושה של מלחמת כל בכל נובעת בעיקר ממתיחת החבל בין הקצוות, כשרוב העם פשוט לא משמיע את קולו.
ט' באב הוא אפוא תמרור או ראי עבור החברה הישראלית. הזדמנות לקרוא לרוב, הדומם בדרך כלל, לצאת נגד הקיצוניות ולהשמיע קול מתון וסביר, המעיד בעצם קיומו על כך שאנחנו בסך הכל חיים כאן יחד, ולא עומדים על סף מלחמת אחים, אפילו בתקופת הבחירות.
ד"ר שוקי פרידמן הוא מנהל המרכז ללאום, דת ומדינה במכון הישראלי לדמוקרטיה ומרצה למשפטים במרכז האקדמי פרס
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
