תמרור אדום מוצב לפנינו: הציפייה לחזור על אירועי פינוי גוש קטיף במתכונתם הקודמת, תוך התעלמות מהשתנות הנסיבות, צופנת בחובה זרעי כישלון מובטחים • 14 שנה להתנתקות
אל זיכרון חורבן בית המקדש בתשעה באב, הצטרף ב־14 השנים האחרונות זיכרון עקירת יישובי גוש קטיף וצפון השומרון. מול מנהיגים כאהוד ברק וקבוצות השפעה כ"מפקדים לביטחון ישראל", המבקשים חורבן נוסף ליישובי יהודה ושומרון בהיקף גדול עשרות מונים, ממשיך הנושא להיות אקטואלי.
בתודעה הציבורית מייחסים לי את התואר "מפקד כוחות ההתנתקות". אילו היה מדובר במשימה שמתגאים בה היו טורחים להזכיר שלצידי היו שותפים משמעותיים - עוד שלושה מפקדי אוגדות ומפקדי משטרה ראויים להערכה. ההתמקדות המודגשת דווקא בי ובתפקידי שם נובעת אולי מכך שאני, באופן בולט, הגעתי למשימה עם סיפור אישי: אהדתי וזיקתי למפעל ההתנחלות היו ידועות ובדיונים סגורים, גם עם הרמטכ"ל, לא הסתרתי את הסתייגותי המקצועית מהמהלך. ההתמקדות בי נובעת גם מהאופן הייחודי שבו פירשתי את המשימה ובהתאם לו הכנתי את הכוחות.
כמובן שמילאתי בנאמנות את חובת הציות הממלכתית, אולם הציות לפקודה - בוודאי ברמת מפקד האוגדה - לעולם אינו אינסטרומנטלי. היה ברור לי כי אנו פועלים באירוע טעון סמלים ומשמעויות לעתידה ולערכיה של מדינת ישראל. למפעל הציוני, שהיה ממוקד מראשיתו בתנופת בנייה והתיישבות, לא קל לשאת פעולת עקירה רחבת היקף. בהצגה ראשונה של רעיון הפעולה לאלוף פיקוד הדרום דן הראל, פתחתי בשקף שהגדיר כיוון: "מכלל פעולות כוחות הביטחון צריך להדהד מסר שיצבע את הפינוי באור ציוני." הראל החוויר. לשמחתי, מפקד מחוז הדרום במשטרת ישראל, ניצב אורי בר־לב, שהיה שותף לדיון, נתן לי תמיכה מלאה בהמלצה: "תקשיבו לגרשון! הוא היחיד בכיוון".
גוש קטיף הערכי נשמר
אמנם עקירת יישובים נעשתה כבר בפינוי יישובי ימית וסיני ב־1982 בהסכם השלום עם מצרים, אלא שעם כל הקושי, ההקשר היה אחר: הפינוי נעשה אז באור תקוות הסכם השלום. דווקא במפלגת העבודה הובעה אז התנגדות נחרצת לעקירת היישובים הכרוכה בהסכם. בכינוס שנערך בנושא ב־1980 טרם העקירה, אמר ישראל גלילי: "יש ערך לעמלו וליצירתו של האדם. האדם המושרש באדמתו הוא גם בטבעו מזוהה שורשית עם מרחב חייו... בנטישת יישובים ופינויים יש משום עקירה אכזרית מעין כמוה... הכלל הוא שאנו אמורים לקיים התיישבות לצמיתות ועולים ליישובים חדשים על מנת שלא לנטוש אותם".
בהיבט האסטרטגי - ההתנתקות היתה כשל בסיסי. פינוי כפר דרום // צילום: יוסי זמיר
גלילי אמנם הכיר בסמכותה הדמוקרטית של הכנסת להחליט על נטישה אולם סיכם: "ישנה סכנה בקלות הדעת הזאת, הנחפזת להשתמש בהתיישבות כערך שימושי, כקלפי מיקוח שנקל לשחק בהם" (דפי אלעזר, "ההתיישבות והביטחון", אפריל 1980).
ייתכן שגם עבור רה"מ יצחק רבין, חורבן גוש קטיף היה מתקבל כתפנית בלתי מוצדקת במגמת המפעל הציוני. בנאומו האחרון בכנסת, הציג את גוש קטיף כמופת לגוש התיישבותי באומרו: "והלוואי שיהיו גושיי יישובים כמו גוש קטיף ביהודה ושומרון" (דיון על הסכם הביניים לאוסלו, 5.10.1995).
השאלה הגדולה היתה כיצד ניתן לבטא באורח הפעולה הפיזי שעליו הופקדנו, מערכת מתחים רעיונית שעבור הכוחות המבצעים היתה לגמרי מופשטת. על חיוניותו של המאמץ להעניק לעקירה הלך רוח ציוני, למדתי מתוך גילויי עוינות למתנחלים, שביקשו לממש בהתנתקות הזדמנות להכרעה סופית במחלוקת על עתיד ההתיישבות בארץ ישראל. אברום בורג, לדוגמה, במאמר ב"הארץ", ביטא ציפייה שפעולת העקירה תסמן נקודת תפנית במהלך הציוני: "קץ המשוואה התיישבות = ציונות" ("הארץ", 05.08.2005). אבירמה גולן במאמרה "סוף זמן הגאולה" באותו עיתון, כתבה: "אכזבת הדתיים הלאומיים מהמדינה היא הזדמנות לרוב הדומם להגדיר מחדש את עיקרון ישיבתו בארץ... המדינה אינה ראשית צמיחת גאולתו של איש. היא מעין 'ועד בית', גוף ארגוני מוסכם" ("הארץ", 19.04.2015).
למול ציפיות בשמאל הישראלי לראות את "הנהר הציוני" סב לאחור, ביקשתי לחולל מתוך צורת פעולתנו, מגמה אחרת: בעל כורחנו, הנהר הציוני אמנם יתנגש עם העקירה במכשול הרסני, אולם במאמץ להכלת המאבק, מתואם עם הנהגת המתיישבים, הנהר יעקוף את המכשול וימשיך הלאה בדרכו המסורתית. נדרשה לי לשם כך נקודת איזון בין החובה לביצוע המשימה, לבין כבוד עמוק למתיישבים ולערכי ההתיישבות, בשאיפה לא רק לא לפגוע אלא אף להעצים את גבורתם.
בהשראת ההבחנה בין ירושלים של מטה לירושלים של מעלה, נטעתי בהגיון היסוד לפעולתנו את ההבחנה בין גוש קטיף של מטה, לבין זה מעלה. כך הפרדנו למעשה בין גוש קטיף הפיזי, על בתיו ושדותיו, שאותו עלינו לעקור ולהחריב בצו הפקודה, לבין זה הרוחני, הערכי - סמל וחלום ציוני חלוצי - שאותו ביקשנו להעצים ולשמר. בצורת הפעולה נתנו לכך ביטוי מעשי. לדוגמה: בפינוי בתי הכנסת בנווה דקלים, באחד התבצרו מאות נערים ובשני מאות נערות, העדפתי את חטיבת הנגדים, אנשי קבע מבוגרים, למשימת פינוי הנערים ואת כוח היס"מ המיומן יותר הותרתי בעתודה. הנגדים הוותיקים, שיודעים מהם תפילה ובית כנסת, אכן ניגשו למשימה באווירה המתאימה. לפינוי הבנות הוקם בן לילה גדוד ייעודי שכולו בנות. בתשומת לב לייחודו של האירוע בשכנוע הרב אבינר, אפשרתי לרינו צרור לתעד את המתרחש בבית הכנסת, מה שהוצג לימים בסרטו המרגש "שירת הבנות", כתיעוד לדורות.
מציאות אחרת
לכאורה, מבחינה צבאית נחשבת משימת הפינוי בתהליך ההתנתקות למוצלחת. המשימה ארכה זמן קצר מכפי שהוקצב לה ולמרות החששות הכבדים לאובדן חיי אדם עברה ללא נפגעים. המייחלים לעקירה נוספת ביישובי יהודה ושומרון מוצאים באירועי קיץ 2005 את הנוסחה המתאימה לטיפול ביישובי יהודה ושומרון.
אלא שמבחינה אסטרטגית, מדובר בכשל בסיסי: אירועים אסטרטגיים, על פי טבעם, תלויי הקשר נסיבתי משתנה, וככאלה הם חד־פעמיים בטבעם. הציפייה לחזור עליהם במתכונתם הקודמת, בהתעלמות מהשתנות הנסיבות, צופנת בחובה זרעי כישלון מובטחים. כך כשל ראש הממשלה אולמרט בפינוי עמונה בחורף 2006, בפעולה שנוהלה בהתעלמות מוחלטת מהקשר חדש שהתהווה בחצי שנה שלאחר אירועי הקיץ.
למבקשים להמשיך במעשה העקירה לעוד עשרות יישובים ביהודה ושומרון, מה שעלול לחולל עקירת כ־150 אלף מתיישבים, חייבים להדגיש כי השתנו הנסיבות במלוא הממדים. לא עוד! לעומתם, המבקשים למנוע עקירה נוספת, חייבים בשינוי תפיסתי: לחלץ את ההתיישבות ביהודה ושומרון מתיוג מגזרי דתי לאומי בעיני הציבור, ולעשות אותה לבשורת הזדמנות למיליוני ישראלים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
