כמעט בכל שבוע מתפרסמות באמצעי התקשורת פרשות מביכות הקשורות להתנהלותם של שופטים: שופטת שהתכתבה בווטסאפ ״בפמיליריות בלתי ראויה״ עם אחד הצדדים; שופט שנרדם כמה פעמים במהלך הדיון ואף צולם בשנתו; שופטת שמיהרה ופרסמה פסק דין בטרם הסתיים ההליך שבפניה; שופט ששחרר עצירים מסוכנים באופן סדרתי, אף שהמשטרה ביקשה להאריך את מעצרם, ועוד. לפרסומים אלה יש להוסיף את הביקורת הכללית הנשמעת תדיר נגד מערכת המשפט על דחיינות, התמשכות הליכים והסדרי טיעון מקלים. בקרב חוגי הימין נשמעת לעיתים תכופות גם ביקורת על מעורבותם הגוברת של בתי המשפט בפוליטיקה, בניהול ענייני המדינה ובקביעת דמותה של מדינת ישראל. היש קשר בין הדברים?
חוסר שביעות רצון ממערכת אכיפת החוק עתיק לפחות כמו החוק עצמו. כך, למשל, למעמד הר סיני ולקבלת עשרת הדיברות והחוקים נלווה סיפור ביקורו של יתרו חתנו של משה. בראותו כיצד שופט משה לבדו את העם מן הבוקר עד הערב, מתח עליו יתרו ביקורת: ״לא טוב הדבר אשר אתה עושה. נבול תיבול גם אתה, גם העם הזה אשר עימך, כי כבד ממך הדבר. לא תוכל עשוהו לבדך״. לאור זאת, מציע יתרו למשה למנות תחתיו שופטים שישפטו את העניינים הקטנים והפעוטים, ואת הסכסוכים הגדולים והחשובים יביאו בפני משה. משה נאלץ לקבל חלוקת עבודה זו בשם היעילות וטובת הכלל.
סיפור זה ממחיש לנו את המתח המובנה בכל מערכת משפטית בין שיקולי עשיית משפט צדק לשיקולי יעילות. חלק מהשופטים בפרשות שהוזכרו לעיל ניסו להסביר את השגגה שנפלה במעשיהם בניסיון לייעל את ההליכים המשפטיים. כך, למשל, טענה השופטת הממהרת כי כתיבת ״טיוטת פסק הדין״ טרם סיום המשפט היא פרקטיקה נפוצה שנועדה לשימור הזיכרון ולקיצור ההליכים המשפטיים. גם השופטת מפרשת המסרונים הצדיקה את התנהלותה בצרכים לוגיסטיים שנבעו מהעדרם של עוזר או מזכירה, וטענה כי מדובר בנוהל עבודה מוכר בבימ"ש השלום בתל אביב.
קברניטי מערכת המשפט משוכנעים כי המעידות והחריגות של שופטים בערכאות נמוכות מטופלות כראוי, וכי אין צורך ברפורמה או בשיקום כוללים של המערכת. את חוסר שביעות הרצון בציבור הם מייחסים לבורות, להטעיה של גורמים אינטרסנטיים ולחוסר הבנה של דרך פעולת מנגנוני החוק, הנדרשים לאזן בין האינטרס של עשיית משפט וצדק לאינטרס היעילות.
ייתכן שיש בדברים צדק מסוים, אבל אסור לנו להתעלם מחוסר האמון הציבורי הגובר בבתי המשפט בישראל. השופטים נוהגים לומר שצדק צריך לא רק להיעשות, אלא גם להיראות. האם הצדק נראה כאשר השופטת כותבת את פסק הדין עוד בטרם הסתיימו ההליכים בסכסוך שלפניה? האם הצדק נראה כאשר השופט נרדם במהלך גביית העדויות של עדים מומחים המופיעים בפניו? מה יחשוב הצופה מן הצד כאשר שופטת ״מסתחבקת״ במסרונים בווטסאפ עם צד לסכסוך, ובלי ידיעתו של הצד השני?
שופטים רבים מגדירים את תפקידם כשומרי הסף המופקדים על מניעת עוול ועשיית צדק, ולעיתים קרובות מצדיקים את זניחת סדרי הדין היבשים ואת כיפוף הפרוצדורה בשם אידיאלים נעלים אלה. אסור לתת לאובססיית ה"התייעלות" להשתלט על מערכת המשפט. שיקולי "עומס" או "יעילות" אינם יכולים להצדיק גרימת עוול לציבור המתדיינים.
אבל למערכת המשפט בעיה עמוקה יותר: אובדן אמון הציבור במתרחש בתחומיה. אמון זה ניתן לשיקום ברפורמה וברגולציה כוללות, שיגבירו את שקיפות אופן בחירתם וקידומם של שופטים, יכיילו מחדש את תחומי הסמכות של המערכת מול הזרועות הפוליטיות, וגם יקבעו כללי פסילה התואמים את התפיסות הרווחות בקרב הציבור כאשר עולה חשש לפגיעה במראית פני הצדק.
ד"ר שוקי שגב הוא מרצה בכיר בבית הספר למשפטים, המכללה האקדמית נתניה, מומחה למשפט חוקתי ולפילוסופיה של השפיטה
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו