מירכתי רשימת מרצ, בתצורתה העכשווית כ"מחנה הדמוקרטי", הרוויח אהוד ברק ביושר את הביקורת הציבורית לאחר התנצלותו הפומבית על הרג 12 אזרחים ערבים במהומות אוקטובר 2000. באיחור של 19 שנה היה זה תרגיל שקוף וציני, אבל הבעיה המטרידה יותר היא עצם ההתנצלות, לא מניעיה.
ב־29.9.2000 פתחו הפלשתינים באינתיפאדת אל־אקצא (האינתיפאדה השנייה). רבים מערביי ישראל הצטרפו אליהם בהפגנות הזדהות אלימות, שבמסגרתם הותקפו שוטרים ואזרחים יהודים באבנים ובבקבוקי תבערה, והמון ערבי התקדם לעבר יישובים יהודיים כדי לתקוף אותם.
את האלימות הלהיטו בעיקר אנשי התנועה האסלאמית על שני פלגיה, באמצעות עלילת הדם המודרנית "אל־אקצא בסכנה". ממשלת ישראל הואשמה על ידיהם, כי בכוונתה להרוס את המסגדים ולבנות במקומם את בית המקדש השלישי. העלילות הללו היו מאז ומעולם חסרות שחר, אבל כמו בשלל הזדמנויות אחרות מאז 67', הן הציתו אש גדולה.
ח"כ דהאמשה, איש הפלג הדרומי ויו"ר רע"ם, איים: "נקריב את נפשותינו כדי להגן על המסגד", והבהיר כי הוא עצמו "מוכן להיות השאהיד הראשון שיגן על הר הבית". בהמשך הבטיח באיגרת לנשיא ארה"ב דאז, ביל קלינטון, שהמוני בני האומה המוסלמית והערבית ייענו לקריאה למות מות קדושים למען אל־אקצא.
ראאד סלאח, שהוביל את המהומות, דיבר באותה הרוח. יומיים לאחר שפרצה האלימות, התפרסם כרוז של מועצת השוראא הארצית של התנועה האסלאמית, שסלאח עצמו ניסח, אשר שיבח את הקרבת הדם למען אל־אקצא. בכיר אחר בתנועתו הבהיר ש"מנורת השמן לאל־אקצא עלולה לכבות, אך אנו מוכנים להדליק את אל־אקצא בדם, כי מי שידליק בדמו, לא יכבה".
ועדת אור, שבה כיהן גם שופט ערבי, מתחה אמנם ביקורת על התנהלות הדרג הממשלתי והמשטרתי, אך ביקורת זו החווירה לעומת המסקנות שנגעו לראשי הציבור הערבי. את ראאד סלאח, שהוא ותנועתו הוצאו בינתיים אל מחוץ לחוק, מצאה הוועדה אשם בהתססת המגזר הערבי נגד הכוונה "שלא היתה לה אחיזה כלשהי במציאות" להחליף את אל־אקצא בבית מקדש יהודי. את ח"כ עזמי בשארה, שלימים נמלט מישראל לאחר שנחשד בריגול ובסיוע לחיזבאללה, זיהתה הוועדה כבר אז כמי שעודד את הארגון. ח"כ דהאמשה נמצא על ידי הוועדה כמי שעודד אלימות "עד כדי הקרבת קורבנות בנפש".
ההתנצלות של רה"מ לשעבר ברק על תוצאות מהומות אוקטובר 2000 היא פעולה מבישה. היא נתפסת כבקשת סליחה מאותם הגורמים, שבפועל נענו אז להסתה ולטרור "העממי". איש אינו חפץ בהרג מפגינים, אבל אלה לא היו סתם הפגנות, אלא מהומות אלימות ומסכנות חיים שתודלקו בהסתה מפורשת למלחמת דת.
גם אם נעשו שגיאות מול ערביי ישראל לאורך השנים - ונעשו - התגובה הקשה למהומות אוקטובר אינה אחת מהן. הממשלה הנוכחית, שברק וחבריו חותרים להפילה, עושה רבות כדי לתקן את העוולות שחוללו קודמותיה. היא משקיעה 10 מיליארד שקלים במסגרת תוכנית חומש, כדי לסייע למגזר הערבי בתחומים רבים ומגוונים ולקדם את השתלבותו במרקם החיים הישראלי. לעומת זאת, ההתנצלות הפוליטית והתעמולתית של ברק עלולה להתפרש כהצדקת האלימות - וחמור מכך, כמתן לגיטימציה לגורמים בחברה הערבית שמלבים את השסע וחותרים תחת מאמצי ההסדרה של היחסים בין יהודים לערבים בישראל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו