ההחלטה החשובה שאימץ לפני כמה שבועות הבונדסטאג הגרמני, המגדירה את תנועת החרם BDS כאנטישמית, חשפה באופן פרדוקסלי דווקא את הצביעות המאפיינת את יחסם של גורמים לא מעטים בגרמניה לישראל וליהודים.
נכון, החלטת הבונדסטאג עצמה מעידה דווקא על מגמה הפוכה: הנה יוצר הפרלמנט הגרמני תקדים היסטורי, מזהה את ה־BDS כאנטישמי וקורא לגופים ציבוריים להימנע ממימון או משיתוף פעולה עימו. על פניו, ביטוי למחויבות למאבק באנטישמיות. אך מה שקרה בפועל מייד לאחר ההחלטה, חושף מציאות מטרידה: מערכת לחצים תקשורתית־ציבורית־פוליטית מאורגנת היטב במטרה להציג את ההחלטה כפגיעה בחופש הביטוי ולדחוק בחברי הפרלמנט לחזור בהם או לכל הפחות לעצום עיניים נוכח אי־יישומה.
רבים באליטה הגרמנית - באקדמיה ובתרבות - שותפים למאבק בהחלטה, אבל הקולות הבולטים - או שמא המובלטים יותר - הם דווקא של יהודים וישראלים: אנשי אקדמיה, אמנים ואפילו דיפלומטים לשעבר. זו לא שיטה חדשה, התוצאה התדמיתית ברורה: אם ישראלים ויהודים טוענים בעצמם שה־BDS היא בסך הכל "ביקורת לגיטימית על מדיניות הכיבוש הישראלית", אז מדוע צריכים דווקא הגרמנים, מכל העמים, לייחס לה אנטישמיות?
וכיצד מוצגים יהודים תומכי ישראל? השבועון "דר שפיגל" מלמד אותנו בשבועות האחרונים שיעור מאלף ברדיפה המדיפה ארומה אנטישמית: הם מוצגים כגורמים אפלים שבשיטות מפוקפקות מכתיבים לנבחרי העם הגרמנים לאמץ מדיניות פרו־ישראלית, שהם אינם חפצים בה. חמור מכך: הם מחייבים את נבחרי העם למנות נציב ממשלתי למאבק באנטישמיות שלא לצורך - הרי ברור לכל שבגרמניה אין אנטישמיות. כך יוצא שהאחראי על הנציגות הגרמנית ברשות הפלשתינית מרשה לעצמו לעשות לייקים על פוסטים מסוימים, האחראי על מחלקת המזרח התיכון במשרד החוץ הגרמני משווה בין ישו לפליטים פלשתינים שעתידם מאוים בגלל קיצוצי תקציב לאונר"א, שגרירת גרמניה מתייצבת לצידו של ארגון שאינו מכיר ביהדותה של ישראל, ושגריר גרמניה באו"ם משווה בין צפון קוריאה לישראל. למה לא, בעצם? זו אינה אנטישמיות; זו פשוט "ביקורת כלפי מדיניות ממשלת ישראל".
לפני שבוע קבע אחד מראשי הכנסייה האוונגלית בגרמניה, הבישוף האנס־ירגן אברומייט, שבגרמניה קיימת הזדהות יתר עם ישראל בגלל השואה. הבישוף מהדהד תפיסה מושרשת הרואה בקשר לישראל וליהודים נטל שיש להשתחרר ממנו, תזכורת קבועה לפשעי עבר, שאינה מאפשרת למחוק מהזיכרון ומהמצפון את פרקי ההיסטוריה "הבעייתיים" בתולדות גרמניה. לדבריו, העירוב בין תחושת אשם, רגשות דתיים ועמדות פוליטיות, נעשה על חשבון הפלשתינים, ולכן על גרמניה להפסיק לתמוך באופן חד־צדדי בישראל.
אבל במציאות גרמניה אינה עומדת באופן חד־צדדי וללא סייג לצד ישראל. להפך, במוסדות האו"ם, במימון ארגוני חרם ודה־לגיטימציה, ב"מוזיאונים יהודיים" המציגים תערוכות הסתה, ובמתן חסות ליצירה תרבותית אנטי־ישראלית, מתקיימת בגרמניה לא מעט פעילות הנוגדת את האינטרס הישראלי. ישראל שתקה זמן רב מדי מול התופעה, אך הממשלה היוצאת עימתה את גרמניה עם כך; נתניהו העביר למרקל בפגישתם האחרונה באוקטובר בירושלים רשימה מפורטת של סיוע גרמני לארגונים ופעילויות אנטי־ישראליות. אין פירוש הדבר שישראל צריכה לוותר על קשריה הטובים עם גרמניה, אבל יחסים אלה חייבים להיות נקיים מהיחס האמביוולנטי.
