"זה ערב קיץ לכאורה, לכאורה רק ערב קיץ טוב, ידוע וישן, שבא לחסד ולרחמים, לא למורא ולא לרחש חשדות ודבר אשם", כתב אלתרמן בשיר "שמרי נפשך", ביכולת נבואית של משורר. "לכאורה" הוא כתב. באמצעות מילה אחת, הבהיר אלתרמן כמה דקיקה קרקע השגרה שעליה אנו צועדים בשלוות עיוורים על פי תוהו. ולכאורה זה היה רק עוד ערב קיץ, לכאורה רק עוד אירוע חברתי אחד מני רבים בפעילות נוער, לכאורה היו אלו הרגעים האחרונים של מוצאי שבת קיצית, הכל לכאורה.
לצערנו, חיינו הנאחזים בזמן ובמקום הזה, "לכאורה" הרגילו אותנו ברצח ומדון כחלק מהסכסוך היהודי־ערבי ולרגעים נדמה היה שגם מקרה זה הוא חלק מהסכסוך. אולם ככל שהתבהרו הפרטים בלילה האפל, התברר כי המקרה הזה היה שונה ואחר. המיקום, והבחירה בנערי ונערות הקהילה. התובנה חוררה את אוזני כסיוט מיובא מארצות רחוקות. רוצח בבגדי הסוואה שלא הסוו את השנאה, ורעול פנים במסכה שלא הסתירה את רעל הפנים, שהתפרץ פנימה אל ה"ברנוער" במרכז הגאה בתל אביב, וירה לכל עבר "יריות ללא הבחנה".
בדיוק לפני עשור נרצחו ניר כץ, מדריך במקום, וליז טרובישי, נערה בת 16. מדריך נוסף ועוד תשעה בני נוער נפצעו, חלקם קשה. שניים מתוכם נותרו נכים לצמיתות. יחד עימם נרצחה עוד שכבת תמימות ישראלית, שהאמינה שלנו, כחברה מוסרית ואור לעמים, "זה" לא יכול לקרות. והנה יכול וקרה ולהט ודעך ועבר ונשכח, והיה, כאילו לא היה.
בדרכם המודרנית, האירועים נפרשו, תווכו ותוסרטו על פני המסכים שוב ושוב. מעט פרטים הרבה מילים, מעט מידע תילי פרשנות. בלהט התקשורתי להביא ידיעה בלעדית ובלבדית, חטאו המצלמות לחייהם של אנשים צעירים שהיו במקום והשליכו אותם פצועים ממעמקי הארון המתחבט אל ודאות מרכז הסלון ולמרות חקירה מאומצת של המשטרה, ולמרות עד מדינה כוזב, הרוצח לא נמצא עד היום.
עשור אחרי, הישראליות עדיין אינה מרחב חובב מורכבויות. כמעט בכל דבר אתה נדרש לקבע עמדה מוקצנת של בעד או נגד, כאילו אין ספקטרום שלם ביניהם. צריך לומר בהגינות שגם אם לעיתים זה נראה כאילו אנשי הקהילה הלהט"בית נאחזים בכל בדל אמירה וצועקים הומופוביה והסתה, עדיין, הנרצחים בברנוער, הרצח של שירה בנקי במצעד הגאווה בירושלים - השבוע לפני שלוש שנים - והדקירה של הנער השבוע בידי אחיו לא התרחשו באופן אקראי.
רצח אינו קורה - הוא נגרם, פרט למקרים נדירים ביותר. גם אם אנחנו לא יודעים את זה בוודאות, סביר להניח שמיקום הרצח בברנוער וכתובת השנאה של הקליעים לאנשים שכל "חטאם" היה רק אהבה, לא היה מקרי. הרצח בברנוער והרצח של שירה בנקי, ואינספור פגיעות באנשי הקהילה הלהט"בית, הם מדרון שתחילתו ב"בדיחות" סביב מתקן המים במשרד, ועד התפרצויות אלימות שגם אם לא נגמרות ברצח, אינן פגיעות מטאפוריות. כל התופעות האלו מסמנות דבר אחד - דם נשפך ברחובותינו, אנשים שילמו בחייהם על בחירות חייהם. אפשר להיתמם ולומר "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה". אך לשוננו כן, לפגיעות בקהילה הלהט"בית קדמה הסתה מתמשכת שתחילתה בימי קדם, והיא נמשכת דרך הדורות והלוואי שנראה את סופה עוד בחיינו.
כל דוברי השיח הציבורי בישראל צריכים ללמוד שמותר לא להסכים עם אנשים בעלי דעות שונות, תפיסות חיים ומערכות ערכים שונות ממך, כל עוד הן אינן חותרות כנגד הדמוקרטיה, זכותן להתקיים ולהישמע. משמעות הביטוי "קבלת האחר" אינה להסכים עימו ולבחור את בחירות חייו, אלא לקבל את בחירותיו כלגיטימיות גם אם הן מנוגדות לערכי חייך. היכולת שלנו כחברה לחיות ולצמוח יחדיו אינה תלויה באהבת האחר, אלא רק בקבלתו, וקבלתו משמעותה לשמור על לשוננו מכל משמר לא לדבר בהכללות אלא בגוונים, ולזכור שבסופו של יום, מי שזורע הסתה קוצר רצח.
עמוק אל תוך הלילה, חזרה מהופעה. שנים שלא נסעתי מכאן. הכביש כבר לא מוכר, הווייז אמר לשם, השלטים בלבלו אחרת, והבנתי שטעיתי בדרכי. עוד מטרים ספורים נותרו לי לפני שאפנה לנתיב הלא נכון. הבטתי במראה - כביש ריק, צומת כתום ונקודת אור רחוקה, אותתי, ועברתי בין הנתיבים. באותו הרגע נקודת האור הרחוקה התגלתה כאופנוען אחר חצות, שהגיח במהירות החושך מתוך האפלה. ורק סטייה חדה מנתיבו ברגע האחרון, מנעה תאונה בין שנינו.
צילום: דויד פרץ
המשכתי לנסוע, אך האופנוען שכבר היה הרחק־הרחק לפנים, עשה שמיניות על הכביש המהיר הלוך ושוב. ובעודו נוסע קדימה, הביט לאחור כדי לצוד את מבטי, כשלא הגבתי, החל במשחקי כביש מסוכנים סביב הרכב, מאיט ומאיץ, עוקף מימין וחותך משמאל, "מראה לי", עד שלבסוף נצמד אל חלוני ודפק על קסדתו שוב ושוב כמסמן כמה "דפוק" אני. כשלא נעניתי לדרישתו לפתוח את החלון על הכביש המהיר ולנהל ריב חירשים במאה ומשהו קילומטר לשעה, עשה תנועה מגונה ומבטלת, סובב את ידית הגז, ונעלם בן רגע במעופו הבודד אל תוך הלילה.
אינני יודע אם הדרך הנכונה לחנך אנשים לנהיגה בטוחה ונכונה יותר בכבישים היא לשבור כל חוק תנועה אפשרי, ולסכן את חייהם, גם אם טעיתי בפניhה שלקחתי ולא חישבתי נכון את המהירות האסטרונומית שבה דהר האופנוען, לא היה שום סיכוי לנהל דיון מיושב על טעויות. מה שגרם לי לא לפתוח את החלון היה דבר אחד - אימת זעם הכבישים.
צריך לומר זאת בבירור ובגלוי - הכביש הישראלי הוא שדה קטל לכל דבר. אולי זו העובדה שהמכונית היא מרחב כה אישי ופרטי, עד שנדמה לנו כממלכה בה אין אחר פרט לנו, אולי זו המהירות המשכרת ותחושת עוצמת כוחות הסוס או הזגוגית הגדולה שנדמית למסך משחק מחשב, או סתם איזו פוסט־טראומה קולקטיבית, בין כך או אחרת, התוצאה היא אחת ורעה - אנו לא מסוגלים לקבל את הכביש כמרחב ציבורי. וכשזה מגיע לנהיגה נדמה כאילו ההגה שלנו עשוי מחלקי ארון הקודש, אחרת קשה להבין מדוע כל הערה על נהיגה נתפסת כעילה לצאת למלחמת עולם.
השבוע נרצח אופיר חסדאי בגלל ויכוח על מקום חניה. לא כל הפרטים התבהרו, אך סובבו את הגה הנרטיב רחב ככל שתרצו, בסופו של דבר חסדאי מוטל מת על רצפת החניון, ודמיו צועקים מן האדמה על עוד מוות מיותר, על עוד משפחות הרוסות, ומסלולי חיים שסטו אל השוליים בשל דבר של מה בכך. הלוואי שחסדאי יהיה הקורבן האחרון של זעם הכבישים, אך אני לא אופטימי. כל עוד אנו מדחיקים את המחשבה שכל אחד מאיתנו נושא בתוכו את זרע הפורענות, וממשיכים להתנהל בכבישים ללא איתות, מצפצפים על כל חוק אפשרי פרט לאגו שלנו, ומתנהלים בכבישים כאילו הם "של אבא שלנו", הרי שהדרך המדממת אל אבינו שבשמיים, הולכת ומתקצרת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו