זה לא משנה אם הם רבנים, קאדים או כמרים. כל עוד הם מדברים בשם האל או כנציגיו עלי אדמות, הם הופכים להיות גורם משפיע ורב עוצמה. והכוח הזה שלהם - לא כולם, ההשפעה של המילים שלהם - לא כולן, מובילים לעיתים לפשעי שנאה. אבל למי שנפגע מפשע שנאה זה לא משנה אם מי שיצא נגדו קורא מהתנ"ך או מהקוראן, אם הושפע מעברית מדוברת או מערבית ספרותית.
טל גלעד האשים כאן אתמול ("נובחים על העץ הלא נכון") את השמאל בצביעות בכל הנוגע לדקירת הנער הערבי ביפו. לטענתו, השמאל הישראלי ממלא פיו מים בכל הנוגע ליחסה של החברה הערבית בישראל ללהט"בים. כרגיל אצלנו, זה הופך מייד לעניין של ימין ושמאל. למה? מפני שלגלעד, כמו לרבים בימין, קשה להתמודד עם העובדה שבכל הנוגע לדיני אישות, היחס ללהט"בים, מעמד האישה וצניעות, כל דת דומה להפליא לדת האחרת.
אנחנו העם הנבחר, הם יגידו, עם סגולה. מה לנו ולפרימיטיבים הערבים האלה? הם רוצחים על רקע "כבוד המשפחה" ואנחנו? חלילה. אנחנו רק מנדים/ זורקים מהבית/ שר החינוך שולח לטיפולי המרה. אנחנו לא חיות אדם; אנחנו יהודים.
ה"מנטליות" שעליה מדבר גלעד, "המנטליות" שלהם, היא אחרת. וגם "החינוך" וגם "המסורת". אצלם נשים יושבות בבית, מתלבשות בצניעות, סוג ב'. אצלנו, לעומת זאת, כבודה של בת מלך פנימה ובמפלגות החרדיות אין ייצוג לנשים. זה משהו אחר לגמרי.
גלעד גם מתעלם לחלוטין מנתונים שלא משרתים את התזה שלו: לפי מל"ג, 17 אחוזים מהסטודנטים בארץ הם ערבים; שני שלישים מתוכם הם סטודנטיות. הם והן לומדים לא רק חינוך או סיעוד, אלא רפואה ומנהל עסקים. מדובר במהפכה של ממש.
אך מגמת השילוב והרצון להיות חלק מהחברה הישראלית נתקלים בחומה בצורה של הימין הישראלי, שחושש מהרגע שבו אזרחי ישראל הערבים לא יוכלו להיות עוד מושא שנאה. אז הוא ממשיך להשתמש בקלישאות על "אורח חיים", שבמציאות משתנה מרגע לרגע. הוא דבק באיזו תדמית שנוח לימין לשמר כי היא משרתת אותו בקלפי.
אף אחד לא מאשים את כל הדתיים או את כל הרבנים. הביקורת היא על ליבוי של שיח שנאה בשם הדת. יותר מדי פשעי שנאה מתרחשים בשם האל, בשם תחושת עליונות שנרכשת בחסות ההשגחה העליונה כביכול. רוצחי שחורים בארה"ב היו תמיד נוצרים טובים, ותוקפי להט"בים יוצאים נגד אלה שמחללים את רצון האל. ולמרבה האירוניה, דווקא כאן, אצל קנאי הדת, מתגלה שלשונאים מכל הדתות יש אלוהים אחד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו