20 שנה לאחר מותו, מאיר אריאל נמצא כיום בשלב ההלאמה, אחרי עשורים רבים של הפרטה • בוב דילן של משמרות? אלתרמן עם גיטרה? יותר מכל הוא ייזכר כאמן חד־פעמי, לא דומה לכלום
עלה בדעתי שאם מאיר אריאל הוא כזה חשוב בתולדות עמנו וארצנו, איך זה שבזמן אמיתי אף אחד לא זיהה את גדולתו מעבר לחוג המצומצם של מוזיקאים ומבצעים מזן מסוים. מי שקיבע את מעמדו הקנוני היה פרופ' ניסים קלדרון בביוגרפיה שפרסם עליו לפני שנתיים, "ארול אחד". בספר קלדרון מעיד על עצמו, שהוא בכלל התחבר לשירי מאיר אריאל ולכל דמותו ופרשת חייו רק אחרי מות. בדיעבד. הכל היה חדש לו.
מנקודה זו שאלתי את עצמי אם מסמני התרבות הגדולים של שנות ה־70, ה־80, ה־90, אנשים כמו אדם ברוך או דן בן אמוץ, או אפילו העורכים האחראים בעיתון "חדשות" או מבקרי הספרות והשירה הגדולים - לא הזיזו עין לכיוונו של אריאל בעת שפעל בשטח. אף אחד מהם. כדי להבין מה זה אומר החלפתי כמה מילים עם קלדרון, שאישר לי כי הוא עצמו היה צמוד לכל הכותבים והמסמנים הגדולים בתרבות הישראלית ואכן, הם לא התייחסו אליו. לא כתבו ולא הבחינו. לא בשרב הגדול ולא בתום חומו.
מאיר אריאל // צילום: קוקו
הטענה של קלדרון היא שחשיבותו ומרכזיותו של מאיר אריאל הן כשל נתן אלתרמן בזמנו. אני שואל אם מאיר יושב על אותו ענן יחד עם אלתרמן, קלדרון משיב "כן" נחרץ ובלתי מסויג. הוא הגיע למסקנה, שעידן השירה שהדימויים והשורות שלה הדהדו אצל כל הישראלים בני התרבות, הסתיים עם יונה וולך. אלתרמן היה כמובן השיא. לא משנה מאין באת ולאן הלכת, הוא זמזם במוחם של הישראלים ובליבם. האם יונה וולך היתה המטר האחרון של מסע השירה המשותף? כך נראה, לפי קלדרון.
אבל הוא היה משוכנע שהדבר לא נעלם אלא פנה לאפיק אחר, והגיע למסקנה שהאיכות הישנה ההיא התגלגלה במשוררים המבצעים. מאיר אריאל הוא האיש. וזה כנראה ההסבר לצמיחתו והשתרגותו המדהימה ב־20 השנים שחלפו מאז מותו - מוות שנגרם לאחר גירושו מתל אביב בידי המון זועם, שחוסר הסובלנות שלו היה גדול מדעותיו הקדומות של מאיר עצמו.
זה אומר משהו על העיוורון. היו אחדים שמאיר אריאל פרט להם על המיתר והם זוכרים אותו בטרם. מאיר השתמש במילה הזאת חזור ושמש בשירו הנשכח "ליל אהבה עם אזרחים", שנמצא על התקליטון הראשון שלו יחד עם "ירושלים של ברזל" - האלתור רב המשמעות ורב הסתירות על נעמי שמר.
לכאורה, מאיר אריאל נמצא כיום בשלב ההלאמה, לאחר שהיה מופרט במשך שנים רבות. אבל בשביל אוהביו מימי בטרם וגם אחרי, החומרים שלו הם דשא, לעיתים מכוסח. חוף הים. השכנה. יהודה נון. מחסן פחים. אקליפט ענק, עץ תות. אבא חוזר ואומר. מזרון גומאויר בקבינה. לכל ווס־טוצך יש את הריבוינע של עוילם שלו. ערבי עם נרגילה. עוד הספקתי לשאול את אבי ז"ל איך אומרים באמת ביידיש: "היא שופטת בינינו". התשובה: "זי ריכט צווישן אונץ".
***
מתברר שבאמת יש אנשים שהצליחו לעבור כמעט חיים שלמים בלי לדעת על הביטלס והמוזיקה שלהם, ואת הכל הם למדו כמצוות אנשים מלומדה. כך פתאום כל העולם המקומי מגלה שהילך בינינו בוב דילן מתוצרת משמרות, איזה חתיכת אלתרמן בשבילכם, עם גיטרה, במכולה הגדולה מאחורי הבית, וראו איננו עוד. לא הרגשנו. חוץ מהבודדים שכן הרגישו אבל לא היה אכפת להם אם הוא משתווה למישהו - כי הוא מאיר אריאל שלא היה דומה לכלום.
מאיר אריאל בצעירותו // צילום: אפרת אשל
בשנת 79' או שמא 80' התלקטו אולי עשרה אנשים במרתף "ביתהובן" שהיה אז על תקן בית תה. היו דברים כאלה, בדיזנגוף שבתל אביב. ההפתעה היתה היעדר הכריזמה שלו, זו שבה כל זמר צוותאי מצטייד עת נעמד לו פתאום עם שמיכה על הכתף השמוטה מול המיקרופון. מה שבעיקר היה לו, ולכן כמעט אף אחד לא התחבר אליו, זו היכולת להפוך את היקום הקיבוצי הקטן והיומיומי לשירה עם ארוס. לא שירה ארוטית, אלא כזאת שכל דמות וכל חפץ וכל עת ואירוע טעונים במתח רב־משמעי.
צריך להיות זרוק מתחת עץ אשכוליות אחד כדי להבין מה זה אומר שבסוף מצאו אותו מתחת עץ אשכוליות אחד. צריך לשמוע פעם צרור נפלט ליד מגדל המים בזמן מסיבת פורים. אני זוכר שהאהבה הזאת למאיר, וליקום שהקים לתחייה, היתה כל כך אינטימית, שכאשר הופיע מישהו והתמוגג סביב האריאליזמים ובכלל שירי מאיר אריאל, נוצרה תחושה של פולש זר. שהרי זר לא יבין זאת.
"היתה לנו שפה שאחרים לא תמיד הבינו, כי היו לנו קיצורים משלנו וביטויים שאימצנו", סיפר שלום חנוך לנסים קלדרון. הוא סיפר על שירי "חג ומועד ונופל": "ידעתי שזה חומר קשה. הרבה פעמים השמעתי לאנשים שירים שלו וראיתי שהם כמעט לא קולטים שום דבר. הקול שלו נשמע להם מונוטוני. המילים שלו נשמעו להם לא־מובנות".
ב־1991, ברב־שיח שפורסם בעיתון "חדשות" (בהנחיית יואב קוטנר), מאיר ראה את ההתפוצצות החברתית כתוצאה מתקשורת עוצמתית רב־ערוצית. הוא דיבר שם על צילומי מלחמות שבסוף סוגרים אותם במעדן חלב, ועל כך ששטיפת המוח היא כזו שאם יגידו לך לקחת את התת־מקלע שלך, לרדת לרחוב ולהתחיל לרסס, אתה תתחיל לירות.
ב־1992, כעורך בעיתון "תל־אביב" שלחתי את גדי טאוב(!) לקיבוץ משמרות, והוא חזר עם גילויי רקע רבים, בין השאר דמותו של איסר ופנה שמאיר צמח בהשראתו. איש שנוסע לפרדס, יושב על פלטפורמה מחוברת לטרקטור עם הפנים אחורה, וקורא עיתון "דבר". הייתי בהלווייתו בבית הקברות במשמרות לפני 20 שנה. ממש כפי שלא יכולתי להשתמט מהלווייתו של מאיר אגסי שנה קודם. פשוט כדי לרשום הופעה, ולתת כבוד לאיש שלפתע מילותיו הפכו לכל כך מובנות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו