אהוד ברק בן 77. הוא לא נראה, מתנהג או נשמע כמו אדם זקן. הוא במלוא אונו, רושף, קוצף ואנרגטי. מעטים הצעירים שהם חיוניים וחריפים כמוהו.
כל מי שעיניו בראשו רואה היטב שהגיל אינו ניכר על ברק. אבל על מבקריו ויריביו זה לא עושה הרבה מאוד רושם, והם לא נרתעים מלמחזר את הידיעות הכוזבות על האלצהיימר או לייצר בדיחות סרות טעם על "דמנציה" או "קתטר".
יריביו של ברק אולי חושבים שהם מקוריים, אבל זו טקטיקה עתיקת יומין בתעמולת בחירות. באחד הקמפיינים נגד שמעון פרס ז"ל, הציע מי שהציע להוציא מכתב לכל הפעילים, שבו יתבקשו שלא להשתמש בגילו של פרס כנשק תעמולתי. המטרה היתה שקופה: ברגע שמבקשים מאנשים לא לדבר על משהו, זה הופך מייד לנושא החם של השבוע.
בעימות של המפלגה הדמוקרטית בארה"ב נשמעו רמיזות על גילם המתקדם של ברני סנדרס וג'ו ביידן. ביידן התעלם, אך סנדרס לא הבליג. "אין אנשים זקנים, רק רעיונות", אמר וזכה לתשואות. במקרה שלו זה גם נכון; האיש מוביל סדר יום עדכני וסוחף.
אנו חיים בעידן שמקדש נעורים. טיפולים, ניתוחים, הזרקות, נשים וגברים עושים הכל כדי לא להיתפס עם קמט או שערה לבנה. אנחנו פוחדים מזקנה; הרחקנו אותה מאיתנו. בעבר היו המבוגרים חיים באותו הבית עם הצעירים, והילדים יכלו לראות את קרוביהם מזדקנים כדבר שבשגרה. היום אנחנו מבודדים את קשישינו. לכן אנו נרתעים מכל סממן של גיל, ולא מצליחים להתמודד איתו. זקנה נתפסת כדבר כעור ולא טבעי.
יש צעירים שמאמינים שזקנה היא בכלל מחלה שרק אנשים רעים לקו בה, ויש כאלה שבטוחים שאם רק יתנהגו יפה, יוכלו להימלט ממנה. הצעירים האלה מסתובבים להם בעולם יהירים ומלאי חשיבות עצמית. זה מצחיק להסתכל עליהם מהצד ולהיזכר איך היית אתה בגילם, אבל זה פחות מצחיק כשזה משתלט על השיח הפוליטי ומחלחל לסדר היום.
לזקנים היה תמיד, בכל חברה, תפקיד חשוב. היו להם הניסיון והידע לשפוך אור על מצבים מורכבים ולהדריך את הצעירים בנבכי החיים. אין תחליף לניסיון, לידע וגם למכות שחטפת עם השנים. צעירים שלא חוו מעולם כישלון אמיתי, צורב ומשמעותי, אינם שלמים. רק אדם שהחיים סטרו לו, יכול להעריך ליטוף.
ולכן מי שלועג לגיל אינו ראוי, ומי שקתטר מצחיק אותו, מומלץ שיעבוד קצת על ההומור שלו. רוצים לנגח את ברק? נסו להיות מקוריים. תתאמצו קצת; אל תיתלו בדבר היחיד שבו איש עדיין לא הצליח לשלוט - זמן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו