החל משנות ה־80 של המאה הקודמת, תמורות ערכיות, משפטיות ותקשורתיות הובילו להתעצמות התפיסה כי החברה הישראלית אינה נכונה כבעבר להשלים עם נפגעים ועם אבידות בפעולות צבאיות. תפיסה זו התעצבה על רקע נוכחות צה"ל ברצועת הביטחון בדרום לבנון וגלי המחאה שדרשו "להחזיר את הבנים הביתה". התפיסה שהעורף האזרחי פיתח רגישות לאבידות חלחלה מאז בהדרגה לדרג מקבלי ההחלטות בממשלה ובמערכת הביטחון, והשפעתה על דפוסי הניהול של העימותים הצבאיים ניכרת עד היום.
אלא שמחקרים שנערכו בשנים האחרונות מצביעים על כך שלתפיסה זו אין אחיזה רבה במציאות. ניתוח מבצעי הלחימה העיקריים של צה"ל בשנות האלפיים - האינתיפאדה השנייה, מלחמת לבנון השנייה, עופרת יצוקה וצוק איתן - מעלה כי בכולם שררה תמיכה ציבורית איתנה וחוצת מגזרים מתחילת המלחמה ועד סופה. קונצנזוס סביב מבצע צבאי תלוי במשך המבצע ובמספר הנפגעים. אבל ממצאים מראים שגם מעבר לדפוס "ההתלכדות מסביב לדגל" המאפיין תחילת מבצע, התמיכה נותרת איתנה בהינתן הסכמה לגבי צדקת המלחמה, חיוניות מטרותיה וסיכויי הניצחון. דומה אפוא שהחברה הישראלית תהיה נכונה להקרבה יותר ממה שמקבלי ההחלטות סבורים, ולאורך זמן.
למרות זאת, מקבלי ההחלטות אינם מנצלים את האשראי שניתן להם על ידי החברה, ומנסים להימנע מלקרוא לילד בשמו על ידי דחיית הקץ ודבקות עיקשת בהכלה. הרתיעה ממהלך קרקעי שיהיה כרוך בנפגעים רבים היא הלך רוח דומיננטי. אל מול איום הרקטות, למשל, ניכרת העדפה לשימוש באש מנגד, כאמצעי שנתפס כחסכוני בנפגעים, אף שברור כי אין בו כדי לצמצם את האיום על העורף. גם כשכבר מתקבלת החלטה על מהלך מתמרן, מוטלות עליו מגבלות רבות והוא מופסק עוד בטרם מושלמות מטרותיו.
ההססנות והדשדוש פוגמים באפקטיביות הלחימה (שלא לדבר על ירידת המוטיבציה בקרב הלוחמים), אשר בתורה מולידה את תחושת החמיצות בציבור, שחש כי המחיר ששילם עד כה היה לשווא. מכאן, שהחברה הישראלית אינה רגישה רק לנפגעים - אלא גם להפסדים.
מאז צוק איתן חווינו מספר סבבי הסלמה מול חמאס, שבמהלכם עלתה לדיון ציבורי האפשרות לצאת למערכה קרקעית נוספת בעזה. מובן שאין זו דילמה פשוטה עבור מקבלי ההחלטות, אך לקחי ההיסטוריה מלמדים שדחיית ההתמודדות עם איום צבאי מובילה לעימות קשה יותר בעתיד, ולמחיר גבוה יותר בחיי אדם.
אם תוכרע הכף בעד אפשרות זו, על מקבלי ההחלטות לזכור כי הגנה על חיי אזרחים קודמת להגנה על חיי חיילים, וכי החברה הישראלית רציונלית ובעלת כושר עמידה איתן, כפי שהוכיחה בעבר. אין ספק שיש לחתור ככל האפשר לצמצום מספר הנפגעים, אך לא להפוך זאת למטרת מלחמה בפני עצמה.
פנינה שוקר היא חוקרת (מלגאית ניובאואר) במכון למחקרי ביטחון לאומי
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
