מדי פעם הוא נתפס לנו, שריר הריבונות. זה קורה אחת לכמה זמן, בתהליך קבוע. בלוטת התקינות הפוליטית מפרישה את חומריה, והגוף משתתק.
המחשבה הזו חלפה בראשי לפני כמה ימים, כאשר נסעתי מאריאל לשילה. בצד הדרך, לצד כלי רכב צה"ליים, מתנוסס בגאון שלט עצום ממדים שבו נראית מפת ארץ ישראל ועליה אגרוף וכיתוב בערבית המכריז "ועידת הבושה (הכוונה לסדנה הכלכלית בבחריין) הולכת ליפול" ו"פלשתין חזקה יותר מהדילים". ככה.
באמצע שטח בשליטה ישראלית מתנוסס לו שלט עצום, שקורא לפלשתינים להשתלט על שטחה של מדינת ישראל. השלט הזה בולט וגדול, והוא רק סממן אחד לבעיה רחבה יותר.
לא נעים לנו להוריד שלט פלשתיני, אז משלימים עם הסתה להכחדת ישראל. לא נעים לנו לגרש עובדים זרים שנגמרה להם האשרה, אז משאירים אותם בארץ. לא נעים לנו לגרש מסתננים בלתי־חוקיים, אז אנחנו מפקירים את תושבי דרום תל אביב. לא נעים לנו לפנות יישוב בדואי בלתי־חוקי, אז משאירים אותו על כנו (בזמן שמפנים יישובים יהודיים בסטטוס דומה).
אפילו סביב קודש הקודשים של העם היהודי, הר הבית, לא נעים לנו להרגיז את העולם, אז אנחנו אוסרים על יהודים להתפלל בו, להיכנס אליו במרבית שעות היממה ולהניף בו דגלי ישראל.
והכל־הכל בשם התקינות הפוליטית, הבלוטה המרגיזה הזו, שמפרישה בכל כמה חודשים מנה לא בריאה של פחד מ"מה יגידו עלינו בעולם" וגורמת לנו לאבד את היקר לנו ביותר, הדבר שעליו חלמנו במשך כמעט אלפיים שנות גלות: ריבונות בארץ ישראל.
ושלא יהיה ספקות, זה לא ייגמר כאן. אם לא נתחיל להפגין את ריבונותנו בכל חלקי הארץ, מאילת ועד כבישי הנגב, מהר הבית ועד דרום תל אביב - המצב רק ילך ויחמיר.
מהגרי עבודה ינצלו את הפרצה ויביאו לעולם ילדים לפני שפגה אשרתם, ובכל פעם שייתקלו ב"מכשול" ושמו "שלטון החוק", יוכלו להיוועץ כאוות נפשם בעורכי הדין של ארגוני השמאל. כל מי שחפץ (בתנאי שאינו יהודי) להקים יישוב בלתי־חוקי, ישמור בחיוג המהיר את מספרי הטלפון של נציגי האיחוד האירופי כדי שיעזרו לחתור תחת ריבונותה של מדינת היהודים.
ובאשר לנו, אנחנו נסתגר בבתינו כשבחוץ קרבות רחוב, נתפלל שנגיע בשלום למחוז חפצנו אי־שם בכבישי הדרום הפרוע, נחיה עוד כמה שנים עם בנייה ערבית בלתי־חוקית ונסבול בשקט קצת אפליה ופגיעה בחופש הפולחן בהר הבית. העיקר שבחו"ל יראו אותנו באור קצת יותר טוב.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
