דומה שהוועידה הכלכלית בבחריין, שבה השתתפה בגלוי משלחת ישראלית, לא הרשימה כבר מראשיתה. החרם הפלשתיני והיעדר בכירים מהמפרץ הנמיכו את הציפיות לפריצת דרך. למרות זאת, הוועידה אינה חזות הכל. משהו טוב קורה במזרח התיכון: זה שני עשורים, ישראל שוב אינה נחשבת למוקצה מחמת מיאוס בעולם הערבי.
זה החל בטפטוף אנשי עסקים בעלי אזרחות נוספת בתחילת שנות האלפיים בדובאי ואבו דאבי, הוראת קורסים אקדמיים בקטאר על ידי מומחים ישראלים והקמת השלוחה של אוניברסיטת ניו יורק באבו דאבי על ידי פרופ' רון רובין; זה המשיך בביקורו של שר האנרגיה הישראלי עוזי לנדאו בשנת 2010, השתתפות משלחות ספורט שונות תחת דרכונים ישראליים מתחת לרדאר התקשורתי בדובאי, נציגות כלכלית ישראלית ששרדה את פרשיית מבחוח, וכינון לובי עסקי ישראלי מבורך בסעודיה. כעת, לאחר כברת דרך מרשימה עם עליות ומורדות, הגיעו היחסים הרשמיים של ישראל ומדינות המפרץ לנקודת שיא חדשה, כשראש המוסד יוסי כהן הצהיר על הקמת נציגות דיפלומטית בעומאן. ישראל צועדת כיום בנתיב גלוי של כינון יחסים בינה לבין מדינות המפרץ, והשאלה המרכזית היא: האם ישכילו הצדדים לשמר את היחסים גם בצילו של הסכסוך הישראלי־פלשתיני?
מדינות המפרץ חוות עד עתה את טלטלת האביב הערבי כל אחת בדרכה. סעודיה עודה שקועה עד צוואר בקונפליקטים פנימיים ובלחימה בתימן, ולראשונה חווה איומי ביטחון ממשיים שאותותיהם ניכרים בשאר מדינות הקואליציה, בעיקר בקרע חסר התקדים מול קטאר ואיראן. שארג'ה ודובאי מוצאות את עצמן אובדות עצות מול תקריות מביכות (בהתאמה): מות יורש העצר ח'אלד אל־קאסימי במסיבת סמים בלונדון, ובריחתן של הנסיכה האיה אשת המונרך אל־מקטום ביולי השנה ובתו לטיפה בשנה שעברה. הסולטנות השקטה עומאן מוצאת את עצמה במוקד פרשיית הפצצת שתי מכליות נפט. מהפכות העשור האחרון הביאו לתודעה שלטונית במדינות מוסלמיות וערביות רבות, כי ישראל היא כבר לא האויב הציוני המאיים להשמיד את העולם הערבי, אלא אי של יציבות במזרח התיכון. ההכרה במדינת ישראל כשותפה לגורל ביטחוני וכלכלי היא בגדר אירוע מכונן.
לאחרונה נחשפו חלק מהיוזמות המשותפות של ישראל ומספר מדינות במפרץ, בעיקר עם פריצת הדרך המשמעותית המדינית: ביקוריהם של חברי הכנסת מירי רגב ואבי גבאי באבו דאבי, בנימין נתניהו ויוסי כהן בעומאן, וחברת הכנסת לשעבר ציפי לבני בבחריין. ביקורים אלה הם רק קדימון לביקורים הבאים, שתכנונם נמצא בשלב מתקדם.
בעיני לא מעט בכירים במפרץ, רה"מ נתניהו נתפס כמדינאי דגול גם אם שנוי במחלוקת, בעוד מעמדם של הפלשתינים בשקיעה, בעיקר בשל הפיצול ברש"פ, והעובדה שכספים רבים שהוקצו לאוכלוסייה מטעם מדינות מפרציות מתבזבזים על טובות הנאה אישיות לבכירים ועל טרור. על ישראל להמשיך בצעדים נחושים אך מחושבים אל עבר מדינות המפרץ, בעיקר מול הגוש הקואליציוני בראשות סעודיה. המצב הנוכחי נראה מבטיח אך הוא עדין, בעיקר משום שהיחסים בין הצדדים נשענים ברובם על אינטרסים ביטחוניים. העובדה כי אין כרגע מהלכים משותפים עם הגורם הפלשתיני היא לרועץ. מדינות המפרץ נמצאות בעמדה פחות נוחה מבחינה זו, ולמרות שביעות הרצון והאופטימיות - כדאי לשמור על זהירות.
ד"ר נירית אופיר היא עמיתת מחקר במרכז עזרי לחקר המפרץ באונ' חיפה
