השבוע מלאו שבע שנים לפטירתו של ראש הממשלה השביעי, יצחק שמיר ז"ל. שמיר בלט ביכולתו הנדירה שלא רק להסתפק ב"דיאגנוסטיקה" מדויקת של המצב, אלא להתמקד בביצוע, להכריע בסוגיות גורליות ולהוביל את המערכת לטובת מה שנראה במבט ראשון כבלתי אפשרי.
העשור שבו כיהן כרה"מ או כשר הבכיר בממשלת אחדות לאומית, שינה את דמותה של מדינת ישראל לשנים רבות. שמיר הכריע פעמיים לטובת הקמת ממשלת אחדות שהיתה מהתכליתיות בתולדות ישראל, מתוך הבנה בהירה שאחדות היא מרכיב מרכזי בחוסן הלאומי. רק תובנה זו אפשרה לבצע את תוכנית הייצוב הכלכלית שחילצה את ישראל מקריסה כלכלית, בדומה לזו שפקדה מדינות איתנות מישראל.
שמיר שינה את המאזן הדמוגרפי הישראלי וקיבע לעד רוב יהודי מוצק בישראל. ללא הנהגתו במקביל לקריסת בריה"מ, סביר להניח שמיליון מיהודי בריה"מ לא היו מגיעים לישראל, אלא לארה"ב. הוא פעל להחלטה נשיאותית אמריקנית לנעול את שערי "ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות" בפני יהודי בריה״מ. האמריקנים, המשוועים להגירה איכותית, שוכנעו שיהודי בריה״מ אינם "פליטים" שמקומם בארה״ב אלא יהודים שעתידם במולדתם ההיסטורית - ישראל.
לא רק את נשיא ארה״ב שכנע שמיר בכך, אלא גם את הממסד הביורוקרטי הישראלי, שהטיל ספק ביכולת מדינה בת 5 מיליון תושבים לקלוט בתוך עשור כמיליון נוספים, וזאת ללא מגבלות וללא תנאים, תוך דחיית הצעות למדרגיות, סלקטיביות או תעדוף. היתה זו הכרעה מנהיגותית היסטורית, שהדפה ספקות פקידותיים קצרי רואי.
בכך יצק שמיר את המסד למדינת ההזנק הישראלית. ללא העלייה מבריה״מ, לא היתה ישראל הופכת ל"סטארט־אפ ניישן", וללא זריעה של יכולות לאומיות בעשור של שמיר, לא היתה קוצרת המדינה הישגים כה משמעותיים בראשית המאה ה־21.
ולא רק עלייה מבריה״מ היתה בראש מעייניו: גם שני מבצעי החילוץ ההרואיים של יהודי אתיופיה בוצעו בהנהגתו כרה"מ או שר חוץ, בשקט, בצנעה ובהבנה היסטורית מרחיקת ראות.
עידן שמיר מסמל גם את פריחת יחסי החוץ של ישראל. "צונאמי" דיפלומטי הביא לראשונה בתולדות ישראל לכינון יחסים דיפלומטיים מלאים עם שלוש המעצמות סין, הודו ורוסיה, ומדינות רבות נוספות. כל זאת לצד ניהול של מו"מ לשלום ישיר ותקדימי עם מדינות האזור במדריד.
גם בנושא ארץ ישראל ידע שמיר לעשות, לא לדבר. אין ספק שמכל מנהיגי המחנה הלאומי, היה שמיר האדם הכי יעיל במדדים "מפא"ניקים" בהגשמת חזון ההתיישבות התנועתי.
נותר רק לתהות כיצד מתקיים לאורך זמן פער בלתי נתפס בין הצלחתו של קברניט לשנות מציאות של עם לטובה, לבין היעדר הוקרה ותהילה בתודעה הקולקטיבית. אבל לשמיר, כאמור, זה באמת לא היה אכפת.
צבי האוזר הוא חבר כנסת מטעם סיעת כחול לבן
