"יורים רק בשחורים"? לא לפי העובדות

"רשימת הקורבנות", נכתב בראש תמונה שהופצה ברשת בימים האחרונים, ולאחריה שמות 11 בני העדה האתיופית, שנהרגו לכאורה על ידי המשטרה מאז 1996. טבעי שכל מי שצופה בזה, בוודאי אם הוא בן העדה, יתמלא זעם כלפי המשטרה. אבל האם אלה העובדות לאשורן? לא בדיוק. 

מבדיקה שערך אנליסט המידע נחמיה גרשוני־אילהו (גילוי נאות: אחי), עולה כי רק ארבעה מתוכם נורו על ידי שוטרים. כל השאר התאבדו, והטענה היא שהדבר נבע מאלימות משטרתית. אלא שאובדנות נפוצה למדי לצערנו בעדה: בשנים 2005-1981 התאבדו 234 יוצאי אתיופיה. אלה נתונים טרגיים ללא ספק, המצביעים על בעיה המחייבת התייחסות, אולם הם מרמזים שאין ודאות שההתאבדות ברשימת ה־11 נגרמה דווקא מיחס משטרתי. 

נותרנו אפוא עם ארבעה מקרי הרג מירי משטרתי, אחד ב־1996, שני ב־1997, ושניים נוספים בשנה האחרונה. סביב כל אחד מהם ניתן להתווכח האם השוטר היה יכול להימנע מהירי או לא, אך בכולם הטענה שהירי קשור למוצאם האתיופי היא פזיזה: בשלושת המקרים הקודמים השוטרים לא נמצאו אשמים בירי בלתי מוצדק. 

אז האם "הם יורים רק בשחורים"? גם כאן התשובה שלילית. גרשוני־אילהו בדק 31 מקרי ירי משטרתי לעבר אזרחים ב־16 השנים האחרונות, רובם המוחלט אינם ממוצא אתיופי. ברוב מקרי הירי הקטלני באזרחים, לא נמצא מקום להגשת כתב אישום, או שהוגש כתב אישום והשוטר זוכה. במקרים הנדירים שבהם נקבע שהירי לא היה מוצדק, הורשע השוטר בגרימת מוות ברשלנות או בהריגה. 

הנתונים אפוא אינם מוכיחים נטייה משטרתית ל"הרג אתיופים". לעיתים נדירות שוטרים יורים והורגים אזרחים. זו טרגדיה שראוי היה להימנע ממנה, אך לא תמיד זה אפשרי: אם שוטרים יהססו מדי להשתמש בנשקם, חייהם או חיי סביבתם עלולים להיפגע. וכפי שראינו, ברוב המקרים הירי נמצא מוצדק. הטענה כאילו מח"ש מטייחת מקרים כאלה תמוהה: מח"ש אינה מחלקה במשטרה אלא חלק ממשרד המשפטים, ואין לה אינטרס לטייח אלימות שוטרים.

ואם לא הרג, האם קיים "שיטור יתר" כלפי האוכלוסייה האתיופית? מקובל לטעון שכן, אבל הסיבה לכך אינה בהכרח גזענות, אלא העובדה המצערת שבעדה האתיופית, בעיקר בקרב הנוער, קיימת פשיעת יתר. זו לא המצאה של המשטרה ומערכת המשפט. זו מציאות, ולא תמיד היא מעידה על גזענות מצד המערכת. כשקהילה מסורתית מנותקת מאורח חייה ומובאת בבת אחת אל תוך קלחת החיים הישראלית המודרנית, הניכור הבין־דורי מגיע, ואיתו בעיות חברתיות נוספות. בפעמים רבות, דווקא תוכניות הסיוע של המדינה יצרו אפליה ממוסדת שכוונתה חיובית, אך תוצאותיה הפוכות. עובדה היא שיוצאי אתיופיה שהגיעו שלא במסגרת העליות הגדולות, השתלבו בהצלחה יחסית בחברה הישראלית, ולא מעט מן הצרות שעברו על אחיהם פסחו עליהם. 

מצב חברתי קשה אינו נובע בהכרח מ"קיפוח" או אפליה מכוונים, אלא מנסיבות היסטוריות, ולפעמים דווקא מכוונות טובות. זה אולי פחות נוח, כי אין את מי להאשים ועל מי לכעוס, אבל זו כנראה האמת. 

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו