השבוע היתה זו מנכ"ל לאומי, רקפת רוסק עמינח, שהודיעה על פרישתה מהבנק. קודם לכן פרשו מנכ"ל דיסקונט, לילך אשר טופילסקי, ולפניה אריק פינטו, מנכ"ל הפועלים. כשפינטו הקדים ופרש בנימוק "מיציתי" היה אפשר לחשוד בסיבה, אבל כששני מנהלי בנקים נוספים הצטרפו אליו בתוך חודשיים החשד התאמת מעבר לסבירות הנדרשת. חוק הגבלת שכר מנהלי הבנקים שיזמה ח"כ שלי יחימוביץ' הוא הטריגר, והסיבה לכך שהוא עבר בממשלת ימין מסבירה את הקושי להסביר את העיוות שבו, או את הקלות שבה ניתן לה להסית נגד "בעלי ההון".
בתחילת 2016 הוגבל שכר מנהלי הבנקים ל־2.5 מיליון שקלים בשנה. הטענה של יחימוביץ', שלפיה "תאמינו לי שיימצא מי שיהיה מוכן לעשות את העבודה הזו בסכום הזה" נשמעת נפלא, כי היא גם נכונה. אבל היא בכלל לא קשורה לעניין. גם בעשירית מהסכום הזה יימצא מי שיהיה מוכן לנהל בנק, השאלה היא אם הוא יהיה המתאים ביותר לעשות זאת.
השכר הממוצע של מנהלי 125 החברות המובילות בבורסה בתל אביב (ת"א 125) עומד על כ־3.8 מיליון שקלים, בשעה שכאמור, מנכ"ל בנק לא רשאי למשוך שכר הגבוה מ־2.5 מיליון. אם ניקח לשם השוואה את מנכ"ל "נכסים ובניין", סגי איתן (שפרשה מתפקידה בפברואר האחרון), הרי היא השתכרה בתפקידה כ־3.9 מיליון שקלים - 156% יותר ממנכ"לי הבנקים הגדולים בארץ. אין כל בסיס להשוואה בין רמת האחריות המוטלת על כתפיו של מנהל בנק לבין זו המוטלת על מנהל חברה בסדר גודל כזה.
שווי השוק של "נכסים ובניין" עומד על כ־2.2 מיליארדי שקלים, ואילו שווי בנק הפועלים עומד על יותר מ־35 מיליארד שקלים - זה בכלל לא אותו סדר גודל. אז נכון, יימצאו מנכ"לים שיסכימו לנהל את הבנק ב־2.5 מיליון שקלים, אבל למה להם להמשיך בתפקיד כשכמעט כל חברה בעלת שווי של 10% ופחות מהם מציעה להם שכר גבוה יותר? איזה היגיון יש בכך שמנהל מוסד פיננסי ענק, שבמקרה של השניים הגדולים כל אחד מהם חולש על כשליש מנכסי הציבור, יקבל שכר של חברה ציבורית קטנה?
אחת התשובות "ההגיוניות" לכך היא שמדובר בצעד ראשון, וצריך להמשיך ולהגביל גם את המנהלים של החברות הציבוריות. כן, מי שמבין מעט מעוות את פרצופו נוכח הרעיון הזה ומתמלא כעס, או חמלה, על הטיפשות הזו. הרי ברור שהדבר יוביל למחיקה מיידית של חברות ציבוריות רבות שיימלטו מאימת ההמון הזועם.
ומה אז? האם נמשיך ונטען גם להגבלת שכר המנהלים בחברות הפרטיות? ברור שמהלך כזה יהיה מחויב המציאות, אם הטוענים לחוק הגבלת שכר מנהלי הבנקים מעוניינים להיות קוהרנטיים. וכך בטעות ניתן להקים מחדש את הרעיון הקומוניסטי - "פועלי כל העולם התאחדו".
אברה קליברה
אחרי הכנות רבות והדלפות מעניינות פייסבוק הודיעה לאחרונה על השקת המטבע הדיגיטלי־קריפטוגרפי - הליברה ושירות התשלומים - קליברה. מדובר בניסיון נוסף לייצר פלטפורמה עולמית לתשלומים והעברות כספים בין אזרחי העולם. שוק המטבעות הקריפטוגרפיים עומד היום על שווי של כ־235 מיליארד דולר, כשהביטקוין מהווה כמעט מחצית ממנו.
המטבעות האלה אינם שונים במהותם, אך כמו בכל עסק השוני הוא בביצוע. במקרה הזה מדובר בחברת ענק עולמית שהוכיחה כבר יכולת להשפיע על התנהגות האנושות, לא פחות מכך. הענקית הזו חברה עם ענקיות רשת נוספות ויחד הן יוצאות לאתגר את אמצעי התשלום המקובלים בעולם מאז שנות ה־70 של המאה הקודמת - את הכסף המקומי, שנסחר ללא הצמדה לזהב.
אלא שפייסבוק, גוגל ואמזון - כמו יתר הענקיות בארה"ב - לא רוות נחת. הן נתקלות בחשדנות יתר, מנהליהן מוזמנים לשימועים מביכים בבתי הנבחרים והיוזמות שלהן זוכות בראש ובראשונה להשגות של הבנקים המרכזיים שם וברחבי העולם.
מובן מאליו שחייבים לפקח על החברות, לייצר כללי משחק הוגנים ולהעניש את מי שמפר אותם, כפי שעושים כעת בתביעת חברות התרופות. אלא שהגישה הבסיסית לחברות כל כך מצליחות, כמו לכל חברה ואדם שמצליח, אמורה להיות הרבה יותר מפרגנת. הליברה והקליברה יעשו את זה.
פייסבוק משתמשת בפלטפורמה חכמה ופתוחה והיא נכנסה לוואקום המתבקש מאליו. יותר מ־1.7 מיליארד איש שאין להם חשבון בנק, ולמעשה כל תושבי כדור הארץ שאין להם דרך להעביר ביניהם כסף בסכומים קטנים. הרף שונה ממדינה למדינה, אך ברור שעד ל־10 דולר אין מדינה שמתאפשרת בה העברה בעמלות שיהיו נמוכות יותר מסכום ההעברה. העניין הזה מזכיר מאוד כיצד הורגלנו לחשוב ש"שיחת חוץ" יקרה הרבה יותר מ"שיחת פנים". כעת פייסבוק מבטיחה שהאמצעי החדש יאפשר העברה בקלות דומה להעברת תמונה בווטסאפ וללא עמלות.
לכסף כוח משלו
אריק טל, מנכ"ל נוקיה ישראל, סיפר ל"ישראל היום" לפני צאתו לוועידת בחריין, כי החברה שלו מעסיקה כ־20 מתכנתים ברמאללה. אין שום בעיה לגייס אותם, למיין אותם, להעסיק אותם ולשלם להם בלי לפגוש אותם פנים אל פנים. טל הציג את המודל הזה בוועידה והראה למעשה שכיום ניתן לרתום את "העם" לעבודה וליצירה מעל ראשם של הרודנים שלא מאפשרים לו לעשות זאת. ההסתה של ההנהגה נגד ארה"ב כוללת לגלוג לכסף המוצע להם. "לא יקנו אותנו בכסף", הם אומרים.
אלא שלכסף יש כוח משלו. נציגי הרש"פ יכולים לסרב ל־50 מיליארד דולר שנשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, הציע להם. זה הרי לא מפתיע, זו הדרך שלהם להקריב את האזרחים למען קיום המנגנון. ברור להם לאילו מטרות הכסף מוצע, ברור להם מה הוא "עלול" לעשות לתושבים ואיזו מהפכה הוא יחולל. להם דרושים מובטלים רעבים ומתוסכלים - לא מתכנתים מוכשרים. הם יודעים שאין הצדקה לקיום ההנהגה הנוכחית כשאזרחי הרש"פ יועסקו בהמוניהם בחברות ישראליות ובינלאומיות. הם ישאפו להתקדם בחיים ולא להקים עוד מדינה ערבית.
לו הכיוון שהוצע להם בבחריין היה מעניין אותם - להתמודד עם איכות החיים הירודה של אזרחי הרש"פ, הם לא היו צריכים לחכות להצעה הנדיבה הזו, הם יכלו לבנות מדינה בעצמם. כשרוצים לבנות תשתיות ולפתח מדינה לא מפותחת יש סכומי כסף אדירים בעולם שיזרמו אליה, ולא בהכרח מטעמים אידיאולוגיים.
אחרי ההימנעות של ההנהגה מהשתתפות בוועידה והרדיפה אחר אלה מתוכם שהשתתפו ותמכו בה, ראוי להמשיך לפעול בכיוון של סיוע לתושבים שלא באמצעות הנהגתם. לכסף יש כוח משלו, כאמור. זהו הכיוון היחיד שאפשרי בהתנהלות מולם. ישראל זקוקה לכוח האדם ביו"ש ובעזה, כפי שהם זקוקים לישראל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו