מהלכים על הקו הדק

זעקתו האילמת של הנער שנורה למוות זועקת אלינו ממעמקי האדמה: "אי סלמון אחיך?". קולו הולך מסוף העולם ועד סופו, ותשובה אין. על מה ולמה. לפחות לא בשלב הזה, שבו החקירה נמצאת בעיצומה ומסקנות אַיִן. אך נדמה שמרוב מהומות וחסימות, מעצרים והפגנות אלימות, כמעט נדם לחלוטין קולו הזועק של ההרוג ובמקומו נשמעים קולות שונים, קשים, כואבים, אך לעיתים גם פסולים לחלוטין.

במדינה דמוקרטית, המחאה וההפגנה הן זכויות יסוד ראשונות במעלה. יש בהן ביטוי עוצמתי לחופש הביטוי הפוליטי שהוגדר על ידי בית המשפט כ"ציפור נפשה של הדמוקרטיה". ניתן למתוח קו ישיר בין מהומות ואדי סאליב בחיפה של סוף שנות ה־50 (שבמהלכן נורה ברגלו אחד מתושבי שכונת המצוקה), לבין הפגנות הפנתרים השחורים ("תרדו מהדשא, פרחחים", "הם לא נחמדים") בירושלים של שנות ה־70, וההפגנות החוזרות ונשנות של בני קהילת עולי אתיופיה.

גלי מחאה של עולים וצאצאיהם, שעשו את כל הדרך לישראל, לעיתים באוניות רעועות שמקצתן טבעו בלב ים, לעיתים מהלך כמה שבועות ברגל, תוך סיכון עצמי, והכל כדי להגיע לארץ המובטחת. במקום שושנים חיכו להם כאן קוצים, והרבה, שמש קופחת, סילוני די.די.טי ויחס מתנשא, לעיתים מחפיר. אבל לצידם התרחש הנס. בתוך שנים ספורות מאז הקמת המדינה שילשה האוכלוסייה היהודית את מספרה. מ־600 אלף ל־2 מיליון. חבלי הקליטה של רבים היו קשים במיוחד. עוני. מחסור. רעב. מחלות. תנאי מחיה בצפיפות בלתי נסבלת. מעברות צפופות, אוהלים, בדונים ופחונים, שכונות ספר וערי פיתוח, או מרכזי קליטה הומי אדם. 

רבים מבניהם ונכדיהם של אותם מפגינים בשנותיה הראשונות של המדינה כבר שכחו מזמן את ההפגנות. הם מצויים כיום ברום הפסגה החברתית, הכלכלית, הביטחונית והתרבותית. אבל גם בחלוף עשרות שנים, הכאב והזעם, הבכי והתסכול נותרו צרובים עמוק בלב, חרותים בדם, יזע ודמעות, מחכים למצוא שעת כושר כדי לפרוץ החוצה.

 

לא נוח? לא נורא

אחד הצידוקים שניתנים בתורת זכויות האדם לחופש הביטוי הוא "שחרור קיטור". קיימת הנחה מסתברת שלמרות הרצון, היה ובכלל יש רצון, לכלוא רגשות זעם ולמחות רגשות נקמה, לא ניתן לעשות כן. ובלשונו של קהלת, החכם באדם: "אין אדם שליט ברוח לכלוא את הרוח". רגשות הזעם והנקמה נאגרים אט־אט, והופכים למצבורים מאיימים של אש המתפרצת באחת, מאיימת לכלות ולהשמיד כל הנקרה בדרכה. ללא הודעה מוקדמת, בלי להודיע מראש על זמן ומקום.

במקום שרגשות אלה יתפרצו באחת, ויתבטאו במעשי אלימות מסכני אדם, כך גורסת התיאוריה, מוטב להם שישוחררו לאוויר העולם באמצעות מצעדים והפגנות, שירי מחאה ושלטי חוצות. אך מתברר שכמו תמיד, לא תמיד התיאוריה מחוברת למציאות. מותו הטרגי של סלמון טקה היה אולי הזרז, הגפרור שהצית את הלהבה הרותחת והלבה היוקדת, אך החומרים הדליקים היו מונחים במחסנים הרבה זמן מראש, ממתינים לשעת הכושר. 

המחזה העגום שנגלה לעינינו השבוע מלמד אותנו פרק נוסף בהלכות דמוקרטיה, חשיבות זכויות האדם וחופש הביטוי בראשן, אך גם מדגיש את מגבלותיהם. הפער בין אנרגיה לאנרכיה מתבטא בקו זעיר, קטנטן. אך הוא עשוי להוביל לתהום פעורה. 

 

אין לנו ארץ אחרת, וגם לא משטרה אחרת. ההפגנות בצומת עזריאלי // צילום: יוסי זליגר

 

חירות הביטוי, אמר בית המשפט, והרבה יותר מפעם אחת, מצויה בליבת הדמוקרטיה. זוהי זכות "עַל־חוקתית", הניצבת גבוה, משכמה ומעלה, מעל זכויות אחרות, נהנית מאוויר הפסגות של הר זכויות האדם. אכן, כשאר זכויות האדם, גם זכות זו אינה מוחלטת. מולה ניצבות זכויות אחרות, בעיני רבים חשובות לא פחות: זכותו של אדם לחיים ולשלמות הגוף, חופש התנועה וזכות הקניין, צנעת הפרט וחופש העיסוק. הפגנה, צודקת ככל שתהיה, אם היא מונעת מיולדת הכורעת ללדת או מחולה להגיע במהירות לבית החולים, פסולה בעליל ועשויה להביא עימה קורבנות בנפש. הקו שמפריד בין מימוש ראוי, נכון וצודק של חירות הביטוי לבין אנרכיה שסופה הרס וחורבן עשוי להיות דק מאוד. 

כמו תמיד, מילת הקסם היא איזון. לא דחיית זכות אחת מפני השנייה, אלא קיום של שתיהן בצוותא, כאשר כל אחת מהן קדה קידה מנומסת לחברתה ונסוגה מעט אחור כדי לאפשר גם לחברתה להתממש, גם אם לא באופן מלא ומושלם.

לפיכך, מדינה דמוקרטית ראויה לשמה חייבת, לא רק יכולה, לאפשר את זכות ההפגנה במחיר גרימת אי־נוחות לכלל הציבור. גם ליד ביתם של אנשי ציבור, גם במחיר חסימת צירי תנועה ראשיים לפרק זמן קצוב וסביר. אך גם לחופש הביטוי, המחאה וההפגנה יש גבול. לפיכך המשטרה רשאית ואף חייבת לשים להפגנה גבולות. 

 

שאלת המידתיות

גם בארמון חופש הביטוי לא כל האמצעים כשרים. חובתה של מדינה היא לאפשר את חופש הביטוי באופן מרבי. גם במחיר חסימה של צירי תנועה, הפרעה לפרטיותם של אזרחים ורצונם "להיעזב במנוחה" בלי שקריאות רמקולים ותרועות ההמון יפרו את שלוות חייהם, פגיעה בעסקים שנאלצים לסגור את שעריהם, להפסיד הכנסות או לאבד לקוחות שאינם יכולים להגיע אליהם בגלל חסימות בכבישים ופקקי תנועה. 

אבל פגיעות אלה מותרות רק במידה שאינן נעשות "במידה שעולה על הנדרש", כלשון חוק היסוד. פגיעה מעבר למידה הראויה מובילה לכאוס, וסופה מדינת אנרכיה שבה, כלשון המקרא, עלולים אנו למצוא עצמנו במצב של "בימים ההם אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה". 

כפי שהוכח בעבר, ויותר מפעם אחת, חסימת צירי תנועה מרכזיים תוך סיכון חיי אדם היא מן החמורות שבדין הפלילי. ולא בכדי השווה אותה המחוקק לעבירת ההריגה וקבע לה עונש מרבי של עד 20(!) שנות מאסר. 

שריפת צמיגים בשולי הדרך, באופן שאינו מפריע לתנועה או מסכן חיי אדם, עשויה להיות דרך מחאה לגיטימית בנסיבות מסוימות, למרות אדי הסירחון הרעילים והצחנה העולה מהם. אך פגיעה זדונית ברכוש עולה כדי עבירה פלילית שעשויה להגיע כדי שלוש שנות מאסר. 

אירועי השבוע הוכיחו שכוונת המפגינים היתה טובה, כאבם כן ואמיתי, אך מעשי חלק מהם לא היו רצויים כלל ועיקר, ולעיתים פסולים ממש. 

החושב שחסימת צירי תנועה מרכזיים למשך שעות, תקיפת אזרחים תמימים, ניפוץ שמשות רכב חולף, הפיכת ניידות, הבערת צמיגים או השלכת בקבוקי תבערה יביאו אותו להשגת המטרה שאליה הוא שואף - טועה ומטעה. במקום סימפטיה ותיקון נקבל שנאה ומשטמה. 

ככל גוף אחר, גם המשטרה חייבת לעשות חשבון נפש, ולתקן את המעוות במקום שהוא נמצא. אך מכאן ועד אובדן אמון מוחלט במשטרה ובשאר רשויות החוק, הדרך רחוקה. אין לנו ארץ אחרת. גם לא משטרה אחרת.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו