משתמשים בילדים כדי להישאר בארץ

בשבועות האחרונים מתנהל קמפיין מתוזמן וציני של מהגרים שעברו על החוק במשך שנים ועכשיו דורשים לקבל אזרחות, בניגוד לתנאי האשרה שלהם, רק מכיוון שבחרו להקים משפחה בישראל. לטענת עובדות פיליפיניות לא חוקיות ותומכיהן, המדינה צריכה להתגמש הפעם, מכיוון שמדובר בכמה עשרות ילדים בלבד. 

בצדק טען כאן השבוע גלעד צוויק ("מסר מסוכן למהגרי העולם", 1.7.19) שהיענות לתביעה תסלול את הדרך למבול בקשות בעתיד. אבל האמת היא שלא מדובר בתקדים, אלא בפרקטיקה מוכרת ושיטתית.

ב־2005, בעקבות מחאה דומה, נכנעה הממשלה והחליטה להעניק תושבות למאות ילדים ובני משפחותיהם, בתנאי שההורים נכנסו לישראל כחוק והילדים נולדו בישראל וגם הגיעו לגיל 10. אף שבהחלטה נקבע במפורש שמדובר ב"הסדר חד־פעמי לשעה", שנה לאחר מכן הממשלה נכנעה שוב, הורידה את גיל הזכאות ל־6 בלבד ומחקה את דרישת הלידה בישראל.

ב־2010, בעקבות מחאה מאסיבית בעידוד גורמי שמאל רדיקלי, התקפלה הממשלה שוב והורידה את גיל הזכאות ל־5. גם הפעם נקבע שמדובר בהסדר חד־פעמי "לפנים משורת הדין". כשמביאים את ההורים והאחים הקטנים בחשבון, יוצא שאלפי מהגרים בלתי חוקיים קיבלו בהחלטות האלה תושבות.

ישראלים רבים סבורים שמכיוון שהמדינה לא הרחיקה את המהגרים מבעוד מועד ויצרה את הסיטואציה האנושית המורכבת הזו במו ידיה, יש לגיטימציה מסוימת בתביעה הנוכחית.

מסיבה זו בדיוק קבע משרד הפנים נוהל שמחייב מהגרות לצאת מישראל בתוך שלושה חודשים מיום הלידה, אבל תומכיהן בשמאל הרדיקלי עתרו נגדו לבג"ץ, וזה ביטל את הנוהל בשנת 2011. נוסף על כך, כל ניסיון של משרד הפנים להרחיק את המהגרות כאשר הילדים עדיין קטנים נתקל בתעמולה דמגוגית וסחטנית נגד פקחי ההגירה האכזריים שעוצרים ילדים. 

על מנת להימנע ממצב דומה, העניקה רשות האוכלוסין למהגרות המפגינות כעת בחירה: הרחקה בכפייה או התחייבות ג'נטלמנית לצאת עם הילדים באופן עצמאי, שבועיים לאחר סוף שנת הלימודים. במקום לכבד את ההסכם, הן החליטו באופן ציני לחלוטין להעמיד את הילדים בחזית המאבק, על כל המחיר הנפשי שכרוך בכך. 

יתרה מכך, אומרים לנו שמדובר רק בכמה עשרות מהגרים, אבל בפועל מה שעומד על הפרק זה מספר עצום של כ־10,000 ילדי מסתננים ומהגרים בלתי חוקיים השוהים כיום בישראל. בתל אביב מדובר כבר במהפכה דמוגרפית של ממש, וכמעט אחד מכל שמונה ילדים במערכת החינוך הוא ילד זר.

אם בהחלטות הקודמות היתה לנו הפריבילגיה להשלות את עצמנו שמדובר בכניעה חד־פעמית, כעת ברור כי כל החלטה תשפיע ישירות על עשרות אלפי מהגרים בלתי חוקיים ועל עוד עשרות אלפים שיבואו בהמשך. לראיה, חלק גדול מהמהגרות שעכשיו דורשות מעמד, לא עמדו בקריטריונים של ההחלטות הקודמות מכיוון שילדיהן היו קטנים, אך הן בחרו לצפצף מתוך הנחת מוצא די מבוססת שהמדינה תיכנע בסוף שוב.

חמור מכך, ניסיון העבר מוכיח כי הכניעה מסוכנת לעיתים גם עבור הילדים עצמם. לפי שדולת הנשים, למשל, הפטור שהעניקה המדינה לבעלי משפחות מחובת השהייה במתקן חולות גרם לכך שמסתננים כפו על בנות זוגם ללדת ילדים כדי לזכות בפטור. התוצאה החמורה היא הזנחה חמורה של ילדים ב"מחסני הילדים".

לפי המרכז לנשים אריתריאיות, מספר עצום של נשים חד־הוריות הופקרו על ידי בני זוגן לאחר שרוקנו את חשבון הבנק ועזבו את ישראל. כך מייצרת המדינה במו ידיה פצצת זמן חברתית ודמוגרפית, שאת תוצאותיה המדאיגות אנחנו רק מתחילים לראות. 

האמת חייבת להיאמר: עם כל הסימפתיה, עמידה דווקנית על החוק תביא לצמצום התופעה, ואילו כניעה נוספת רק תייצר סבל, דרישות בלתי נגמרות והשפעות מערכתיות הרסניות על מדיניות ההגירה של מדינת ישראל. 

יונתן יעקובוביץ' הוא מנהל המרכז למדיניות הגירה ישראלית

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו