מפעל הפיס צריך לרדת מהעץ

הצצה לעמוד התמיכות באתר האינטרנט של מפעל הפיס מציגה תמונה ברורה: מדובר בגוף הקריטי ביותר לקיום האמנות הישראלית. בעמוד מפורטות עשרות קטגוריות של תחומי אמנות שיוצריהן זכאים להגיש בקשה לתמיכה - מהפקות תיאטרון פרינג', דרך כתבי עת מקוונים לשירה ועד לימודי מוזיקה קלאסית מאסיה ומצפון אפריקה.

מפעל הפיס אינו גוף הימורים ש"מכשיר" לעצמו לגיטימציה באמצעות תמיכות בתרבות. הוא חברה לתועלת הציבור, שהוקמה בשנות ה־50 אך ורק כדי לנתב הכנסות לתמיכה במיזמים שונים. זוהי רשות שפוסעת על הקו הדק שבין מדינה לפרט - הכסף שלה אמנם מגיע מ"מיסוי רשות" (הציבור הוא זה שרוכש כרטיסי הגרלות), אך היא איננה כפופה לדרגים פוליטיים; מפעל הפיס מחליט לבדו במי לתמוך. 

למעשה, לא ממש לבד. בשביל זה יש אנשי מקצוע, שמאיישים את הוועדות העוסקות בפרסים או בתמיכות שמפעל הפיס מעניק. הוועדות הללו מתפקדות כאוטונומיה הרמטית: לנציגי מפעל הפיס אין מנדט להתערב בתכנים שעולים בדיוניהן (גילוי נאות: השתתפתי בעבר בוועדה שכזו כשופט בפרס ספיר).

אנשי המקצוע - בין שאלו אנשי ספרות ובין שקולנוענים או אמנים פלסטיים - הם שקובעים לאן יופנו כספי התמיכות של מפעל הפיס. הסיבה לכך פשוטה: זה לא כסף של הפיס, אלא של הציבור.

לכן ברור מדוע רועש שדה התרבות הישראלית בשבוע האחרון, בעקבות הודעת דירקטוריון מפעל הפיס על הסרת התמיכה מן הסרט הזוכה בפסטיבל דוקאביב (שהשנה זכה בו הסרט "לאה צמל: עורכת דין").

ההודעה הזו, שהגיעה בעקבות לחץ של פורום המשפחות השכולות ותנועת "אם תרצו", מנפצת את החומה המקודשת שניצבת בין הדרג הניהולי של מפעל הפיס לבין הדרג המקצועי שלו. 

אין עוררין על כך שהסרט על לאה צמל, עורכת דין המייצגת כבר עשרות שנים מחבלים פלשתינים, לוחץ על נקודות כאב אדירות בגופן של המשפחות השכולות. אבל הוא מתעד מציאות. הוא מדמם ומייאש, אבל זה מה שקולנוע דוקומנטרי עושה לעיתים קרובות. הוא מסרב לעצום עיניים. הוא ממאן להתעלם. הוא מחטט בפצע בשיניים חורקות. 

בעצם כניעתו ללחץ, דירקטוריון מפעל הפיס נחשף בבורותו: התמיכה הכספית שהעניק אינה מיועדת לגיבורי הסרט, אלא למלאכתם של המתעדים. ברגע שוועדת השופטים החליטה כי הסרט עומד ברף האמנותי והאסתטי הראוי לפרס - אין לאיש מחוצה לה זכות וטו. זאת, כמובן, אם הסרט אינו מפר חוק (והוא לא). 

בעקבות החלטת דירקטוריון הפיס, פרשו שני חברים מוועדת השופטים של פרס ספיר, ושני שופטים נוספים מוועדת השיפוט של פרס לנדאו. אמנים ושופטים נוספים הודיעו על כוונתם להתפטר אם לא תשתנה ההחלטה. מפעלי תמיכה חשובים, שהם לעיתים כתובת יחידה עבור מאות ואלפי יוצרים בישראל, עומדים בפני סכנת כליה.

ישראל אינה גרמניה, צרפת או אפילו ארה"ב - שבהן מאות בנקים, חברות ביטוח וקרנות הון־סיכון פרטיות מקיימים מסורות של תמיכות בתרבות. כאן הכסף הציבורי הוא עדיין החמצן הבלעדי של היצירה המקומית.

טוב יהיה אם מפעל הפיס ייצא מהבור שחפר לעצמו, ויודיע על אמון מלא בצוותים המקצועיים ובוועדות השיפוט שהוא עצמו מינה. כל החלטה אחרת תהיה צעד נוסף לעבר פירוק מנגנון התמיכות שלו הוא מחויב, שפירושו הפקרה בפועל של התרבות הישראלית.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו