חזרתו של ברק לפוליטיקה אינה נושאת בשורה רעיונית חדשה. תומכיו והוא מהדהדים זה זמן רב, וביתר שאת כעת, את עילת קיומם היחידה: התנגדות לנתניהו. הרטוריקה של ברק משתלבת היטב בשיח הפוליטי העכשווי, שתחת סיסמאות כמו "מאבק בשחיתות" או "ממלכתיות" ממוקד בסדר יום פרסונלי, ולא אידיאולוגי. ברק מוסיף עתה את הביטוי "מנהיגות אחראית", אבל זה בעצם עוד מאותו הדבר.
לא בטוח שזה ישתלם לו. מערכת הבחירות האחרונה הוכיחה שסדר היום הפרסונלי היה דווקא בעוכריו של זרם ה"רק־לא־ביבי". התברר, ולא בפעם הראשונה, כי הציבור הישראלי מיטיב להבחין בין ענייניו המשפטיים של ראש הממשלה לבין איכויותיו הסגוליות כמנהיג וכמדינאי. במישור זה ממחישים אפוא ברק ושותפיו את ניתוקם מהלך הרוח הפוליטי העכשווי.
אבל מטרידה פי כמה קריאתו של ברק את המציאות המדינית. אמנם, סוגיות העומק טרם באו לידי ביטוי במהלך סיבוב הופעות הקאמבק שלו, אבל אסור להעלים עין ממקורותיו הרעיוניים והאידיאולוגיים. ברק מזוהה עם שתי תפיסות יסוד רעיוניות. הראשונה, בעלת שורשים עמוקים בתרבות הגנרלים ומעצבי המדיניות, גורסת שישראל צריכה לנקוט יוזמות עצמאיות ולעיתים חד־צדדיות כדי לעצב את המציאות סביבה. גולת הכותרת של ברק בהקשר הזה היתה החלטתו כראש ממשלה על נסיגה חד־צדדית מלבנון.
תפיסת היסוד השנייה נוגעת להסדרת היחסים בין ישראל והפלשתינים על בסיס הפרדה והסכם קבע שיוביל לפתרון שתי המדינות. אמנם, לאחר המו"מ הכושל בקמפ דיוויד בקיץ 2000 הכיר ברק באי הנכונות של הפלשתינים להגיע להסדר כולל, ומבחינה זו אכן היתה לו תרומה לקריעת המסכה מפניו של יאסר ערפאת ולחשיפת האמת העירומה מאחורי תהליך אוסלו. אבל הוא מעולם לא נסוג מרעיון שתי המדינות.
למעשה, ברק שואף למזג בין פתרון שתי המדינות וגישת המהלכים החד־צדדיים. מנקודת ראותו, כך ניתן להתרשם, מהלך הסדרי עם הפלשתינים אינו אפשרי בתנאים הנוכחיים, אבל הכרח ההיפרדות מחייב את ישראל לכונן במו ידיה את המציאות הזו, והדבר יושג באמצעות התנתקות חד־צדדית ביהודה ושומרון. זה המודל שהוצג לאחרונה במסגרת "תוכנית ידלין" שפרסם לפני פחות משנה המכון למחקרי ביטחון לאומי.
ואולם, מה שהיה לכאורה נכון ומוצלח בהקשר הדרום־לבנוני - שם התייצבה ישראל מאחורי קו הגבול הבינלאומי ושמטה מידי חיזבאללה את הלגיטימציה למאבק בישראל (במחיר הפקרת בעלי הברית בצד"ל ויצירת תקדים היסטורי לנסיגה חד־צדדית) - יהיה בעייתי מאוד בהקשר הפלשתיני. זהו קונפליקט שונה: חייהם של היהודים ושל הפלשתינים ארוגים אלה באלה, המטען ההיסטורי והתרבותי כבד, וברקע עומדים גם לקחי ההתנתקות מעזה, שניסתה להעתיק את מודל הנסיגה מדרום לבנון. כל אלה מצביעים על חולשות בסיסיות והרות סכנה בתפיסה האסטרטגית.
דומה אפוא כי ליריבי נתניהו, ובכללם אהוד ברק, אין מודל אסטרטגי חלופי חדש, והם גם מודעים לעמדות הציבור ביחס למהלכים חד־צדדיים. זו אולי הסיבה שהמסרים ממוקדים ב"מה לא" (נתניהו), ולא ב"מה כן". בחלוף ההתלהבות הראשונית, תעמוד מפלגת "אנטי־נתניהו" החדשה במערומיה ותיחשף כשיבוט אפרורי של כחול לבן, בהבדל אחד, כמובן: זהות הגנרל העומד בראשה.
ד"ר דורון מצא הוא חוקר ומרצה בנושא הסכסוך במכללת אחוה
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
