כאחד הנביאים, בטקס הענקת תואר דוקטור לשם כבוד של האוניברסיטה העברית, מיצה הסופר מאיר שלו את ההזדמנות לנאום תוכחה על מצבה של ירושלים: "עיר שמחלקת תוארי קדושים לשם כבוד, סיקריקים לשם כבוד, מהרסים ומחריבים לשם כבוד... עיר של עמודי האש והענן, של התשוקה למנהיגים מחוללי ניסים". דבריו הסתיימו בקריאה לציבור לבחירה נכונה: "הימים ימי הכרעה, הימים ימי בחירה. למי להצביע? התשובה נמצאת בספר דברים: 'ובחרת בחיים'... הצביעו ליהדות של רבי יוחנן בן זכאי, של הנביא עמוס, של מגילת העצמאות ושל מגילת רות..." כך נכתב בעיתון "ידיעות אחרונות" (21 ביוני 2019) שלא כלל משהו משמעותי ממה שנאמר בהר הצופים: "הצביעו ליהדות של רבי יוחנן בן זכאי, לא של אלעזר בן יאיר ושל רבי עקיבא". דווקא הבחירה ברבי עקיבא כמיתוג לדרך האחרת שרצוי על פי שלו לא לבחור בה, חשובה כאן לאפיון פיצול הדרכים שהתרחש בציונות בעשורים האחרונים. ההשמטה מצריכה בירור. קשה לשער ששלו חזר בו.
בן־גוריון לעומתו הזדהה במפורש כממשיך דרכו של רבי עקיבא. במועצת מפא"י הבהיר: "הקונספציה המדינית הציונית היא קודם כל השתחררות מהתפיסה התיאולוגית ששלטה בעם היהודי במשך כל דורות הגלות, ולא רק בקרב אלה שקוראים אותם יהדות חרדית, אלא גם בקרב חילונים ומשכילים... תפיסה תיאולוגית זו (של הסתייגות מדרך של מאבק אקטיבי) אינה תפיסה דתית ודבר אין לה עם היהדות של רבי עקיבא, המכבים, עזרא ונחמיה, יהושע בן נון, משה רבנו" (מארס 1941, מערכה כרך ג', עמ' 52).
הפולמוס שהציב שלו אינו רק למול דרכם של מצביעי השר סמוטריץ', אלא קודם כל למול דרכם של החלוצים ולוחמי המחתרות שבחירתם בחיים התבטאה במסירות נפשם לגאולת העם והארץ.
בשנת העשור למדינת ישראל, בהקדמה לספר הרשמי למלחמת העצמאות, סיכם בן־גוריון: "הגענו לניצחון בשלושה נתיבים: בנתיב האמונה, בנתיב היצירה החלוצית, בנתיב הייסורים". זו היתה דרכה של הציונות לבחירה בחיים - מתוך מבט מתמיד אל הטווח הארוך, אל אופק הגאולה הנצחי. האם לכך התכוון מאיר שלו?
בתום מפגש בגבעת התחמושת שהתקיים בין מפקדי הצנחנים שנלחמו בירושלים ב־67' לבין המ"פים של הלגיון הירדני שנלחמו מולם, סיכמו הקצינים הירדנים: "אנחנו נלחמנו כמו אריות, אתם נלחמתם כאנשים הנלחמים על ביתם במוכנות להקרבת החיים למען ירושלים". כדאי לברר, כיצד מתפרשת בהקשר זה המלצת מאיר שלו לבחירה בחיים?
באחד מימי הזיכרון לחללי צה"ל דיברה נחמה ישראלי, אם שכולה לוחמת פלמ"ח, שאיבדה את שני בניה השריונרים בקרבות התעלה במלחמת יום הכיפורים, וכך אמרה: "למי שאין ערך בעבורו הוא מוכן לסכן את חייו ואף להקריבם, אין לו ערך בעבורו ראוי לו לחיות".
ראוי לעיין גם במגילת רות שאותה בחר שלו למתג עם מופת הבחירה בחיים. האם דבקותה של רות בנעמי היא באמת הדוגמה לבחירה בחיים, ואולי להפך?
דווקא ערפה שנענתה להפצרתה הכנה של נעמי: "שובנה בנותי למה תלכנה עמי", היא זו שמבחינה רציונלית בחרה בחיים. אחרי הכל, איזו תקווה ציפתה לרות בהיצמדותה העקשנית לנעמי? אלא שבדבריה של רות הודגש משהו אחר, חזק פי כמה: "באשר תלכי אלך... באשר תמותי אמות ושם אקבר".
זה כוח האהבה שאותו ידע רבי עקיבא להלל, בציפייתו לגאולה ולישועה גם במקום של חשיכה גדולה. זה המוטיב המעביר את סיפור מגילת רות אל הולדת דוד ולציפייה היהודית לביאת גואל צדק - משיח בן דוד. מן המקום שבו עמד מאיר שלו בנאומו, באורח שבו בחר לפרש את ציווי הבחירה בחיים, ספק אם היה קם המפעל הציוני.
