המחזאי הלל מיטלפונקט כתב את "מאמי" ב־1986. אופרת רוק שמתחילה באונס אישה צעירה על ידי שבעה פלשתינים. הגיבורה עוברת טיפול פסיכולוגי שמוחק את זיכרונה המר, אך קודם לכן הלהקה שרה את אחד הטקסטים המזוויעים: "שבעה פלשתינים / עשרים שנות כיבוש / יותר לא נמתין / בזקפה ובזרע נגאל את פלשתין".
אני רוצה להאמין שבימינו אונס לא יככב באופרת רוק, וזוועה לאומנית, אם אכן היא לאומנית, לא תזכה לפזמון בחרוזים. אך לצערי גם הגינוי והתגובה לא יככבו, הזעזוע הציבורי הרי לא יחזיק מעמד.
כמו אז, גם השבוע הסטתי מבט מהכותרות, כי יש מילים שאני לא יכולה לקרוא. אני לא מסוגלת להחזיק עד סוף הידיעה שמתארת ילדה קטנה, יחידה ותמה שהזאב הרע מחריב את חייה. אני לא רוצה לדעת שיש דברים כאלה בעולם, כי אני לא יכולה שלא לדמיין את הבת שלי, את הבנות של השכנים שלי, את הנערות באשר הן.
כי אפילו אני, בחדר מדרגות חשוך, ממהרת להגיע אל הדלת עם מפתח שלוף ונחרדת אם גבר לא מוכר עולה אחריי. אולי משום כך אנחנו נוטים להחביא ידיעות על אונס. לא נעים להודות, אבל אחרי שבוע כזה, אי אפשר להדחיק: לא לאומני? לא מזעזע.
מזי כהן מתוך אופרת הרוק "מאמי", 1986
אני כותבת כשדם ליבנו עוד טרי, וכשם שלא בטוח שהחשוד הוא האנס, כך לא ברור לי שעד פרסום הטור לא תתגלה טרגדיה חדשה שתאפשר לנו לשכוח. אבל דווקא עכשיו, במצב הביניים הזה, הרשו לי להעלות כמה הצעות לסדר, כדי שביום שאחרי הזעזוע מהאונס נקום אחרים:
1. אם יש לנו שכל, עלינו לנצל את האונס הספק־לאומני הזה להוקעה חוצת עמים של התופעה, כי שלא כמו ברצח על רקע לאומני, מעשה אונס מוקע גם על ידי מנהיגי הדת המוסלמית. כאן הם לא מגמגמים, אלא רצים לגנות. טרם הוכחה אשמת החשוד, חברי הכנסת הערבים שלא יכולים לגנות פיגוע "בגלל הכיבוש", זועקים ומאשימים את הציבור שלהם בקלקול מוסרי. בכינוסים הדתיים שלהם מדברים נגד אונס, לא יודעת בכמה בתי כנסת מעזים לדבר על התופעה. פאריד אבו משהור, אחד השייח'ים הבכירים באזור רמאללה האחראי גם על בוררות, הצהיר שמי שאונס ילדה צריך למות.
2. באותה נשימה הוסיף השייח', שבחברה שבה הוא משמש בורר, לא יגיע אל שולחנו מקרה כזה. למה? כי הערבים לא פראיירים, ואם ילדה או אישה ממשפחתם מחוללת - הנקמה תבוא מהר.
3. יש מה ללמוד. נקמת ילדה קטנה לא ברא השטן? בואו נברא אותה בעצמנו. הרוצח והאנס של אורי אנסבכר מחייך למצלמות ממקום שבתו בכלא. גם אנסים אחרים, יהודים, יכולים לרצות מְרֻצִּים את עונשם. הכלא הוא אתנחתא בדרך לחיים החדשים שמחכים בחוץ. חבל, היינו צריכים לגמור אותם מזמן.
4. עונש מוות לאנסים? ברור. מכל הסוגים, הדתות והמינים. כשיש רצח, עיקר רחמנו על המשפחה שנותרת חסרה. כאן מתווסף גם הקורבן עצמו, חי־מת, המהלך בינינו. אז בתור התחלה ראוי שנצמיד את עונשם של אנסים לזה של רוצחים: הידעת? עונש על אונס בעל רקע לאומני חמור כפליים מעונש על אונס בעל רקע פלילי.
5. מתבקש להיסחף למחוזות הביטחוניים והמדיניים. קשה לעמוד לצד הילדה בת ה־7 ולהעניק לה מה שהיא צריכה. ומה היא צריכה? שהמשפחה שלה תחבק אותה, שהקהילה שלה תאהב אותה. שהאסון שפקד אותה בגיל 7 לא יפגע לה בשידוך, וגם לא לאחיותיה. שהטיפול שתקבל יהיה המקצועי ביותר. שבדיאלוג המתמיד בין הרצון לחיות לבין הרצון למות, שמתחולל בנפשה של ילדה שעברה פגיעה מינית, הטוב ינצח.
כי החיים הם לא אופרת רוק, ואין טיפול קסמים שימחק את האירוע. האחריות לשיקום, האחריות לנקמה והאחריות להפחיד פושעים פוטנציאליים מוטלת על כתפינו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו