הקלישאה הידועה ש"איש עוד לא הצטער על משפט שהוא לא אמר", נעצרה כנראה בשערי בסיס הקריה בתל אביב, אחרת קשה להסביר את פרץ הדיבור שאחז בשבועות האחרונים בכמה מאלופי צה"ל.
זה התחיל עם ראש אמ"ן אלוף תמיר הימן, שאמר בכנס בתל אביב שרוסיה "מייצרת חיכוכים (במזרח התיכון) באופן חצי יזום ומבקשת להיות רלוונטית לפתרונם באמצעות נוכחותה באזור". ימים ספורים לאחר שמנהיג חיזבאללה חסן נסראללה איים שארגונו מחזיק בטילים מדויקים שיכולים לשנות את פני האזור, אמר ראש אמ"ן: "אנחנו לא צריכים את נסראללה כדי שיגיד לנו מה מצב הפרויקט. אנחנו מכירים זאת טוב ממנו. כל מה שהוא חשף מוכר, ולמיטב הבנתנו היכולות של הטילים לא מדויקות".
זמן קצר אחר כך, בנאום לציון 13 שנה למלחמת לבנון השנייה, אמר אלוף פיקוד הצפון הטרי, אמיר ברעם, כי "אם תיאסר עלינו מלחמה, נגבה מחיר כבד מהארגון הזה ומאלה הנותנים לו חסות". בהתייחסו למנהיג חיזבאללה הוסיף: "חזינו בהתלהמות ובצווחות של נסראללה בנאומו - הכל כתוצאה מלחץ רב".
פרץ המלל הזה אינו מקרי. אלופים בצבא מקבלים אישור לכל דבר: לנאום, להרצות, להתראיין, לדבר. בדרך כלל הם גם מעבירים את הדברים מראש, ובוודאי מתייעצים על תוכנם. סביר שכך עשו גם הימן וברעם - שני קצינים מקצועיים, יסודיים ונבונים. מכאן שלא מדובר בגחמה פרטית, אלא במגמה ארגונית.
מתבקש, אפוא, לתהות: מדוע אצה לצה"ל הדרך להתלהם ולהתרברב? איזו תועלת תצמח מלעקוץ את הרוסים, או לעלוב בנסראללה אישית ואף לטעון כלפיו שישראל מכירה את ארגונו טוב ממנו?
ישראל כבר ידעה בעבר תקופות רהב כאלה. הבולטת שבהן היתה ערב מלחמת יום הכיפורים, תוצאה ישירה של האופוריה לאחר הניצחון במלחמת ששת הימים. לא מעט פוליטיקאים וגנרלים אמרו אז ומאז דברים שעדיף היה שלא נאמרו, ולא רק כי התברר בדיעבד שהם היו רחוקים מהמציאות; למילים, כידוע, יש השפעה - בצד שלנו ובצד של האויב.
בשנים האחרונות מנהלת ישראל מדיניות מרשימה מאוד בזירה הצפונית. תחת הכינוי מב"מ (המערכה שבין המלחמות) מתנהלת מלחמה יומיומית נגד התבססות איראן בסוריה, הברחות הנשק ללבנון ופעילות חיזבאללה בגולן. רוב הפעילות הזאת חשאי, והמעורבים בה הקפידו לרוב על שתיקה, בידיעה שדיבורים עלולים לגרום נזק כפול: לחשוף מידע מבצעי או מודיעיני, ולחייב את הצד השני להגיב על שלילת נכסיו.
בשנה האחרונה נרשמה עלייה מדאיגה במפלס הדיבורים בצד הישראלי. לעיתים נעשה הדבר כאמצעי להעברת מסרים, אבל לרוב זה חלק ממאבק על קרדיט או פשוט כדי להתפאר. זה מיותר, ובעיקר מסוכן; כדאי לנוגעים בדבר להתמקד בעשייה, ולהשאיר את הלהג והרהב לנסראללה ולפטרוניו בטהרן ובדמשק.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו