האם "הארץ" מעודד חרם על קוראיו?

לאחרונה החליט הפרלמנט הגרמני ברוב קולות כי תנועת החרם נגד ישראל היא אנטישמית. והנה, דווקא בקרב אנשי רוח יהודים ואקדמאים ישראלים עוררה ההחלטה זעם. בעצומות מחאה שנשלחו לחברי הבונדסטאג, הם הסבירו שמדובר בתנועה לא אלימה, המבקשת "בסך הכל" לעודד עיצומים כלכליים ותרבותיים במטרה לסיים את "הכיבוש" הישראלי. במסע הסברה משל עצמו, הקדיש עיתון "הארץ" שני מאמרי מערכת וכמה טורי דעה נגד החלטת הבונדסטאג. דימיטרי שומסקי, למשל, טען כי "יש לחזק את ידי תנועת החרם הדבקה בעקביות בנתיב ההתנגדות הלא אלימה". 

אהדה זו לתנועת החרם היא מוזרה, בלשון המעטה. די בעיון באתר תנועת ה־BDS כדי ללמוד כי מטרותיה חורגות בהרבה מקידום הנסיגה, ולמעשה היא תומכת בהחזרת "פליטי 1948" לשטחי ישראל, מהלך שהשלכותיו על המדינה ברורות לכל בר דעת. גם מניתוח הצהרותיהם של מנהיגי התנועה עולה שלא ה"כיבוש של 67'" הוא הבעיה, אלא עצם קיומה של ישראל. בין פעיליה המרכזיים ניתן למצוא אנטישמים מוצהרים ופעילי טרור מורשעים, כפי שהראה דו"ח שפרסם לאחרונה המשרד לנושאים אסטרטגיים. אגב, בדיוק בשל פעילותו הנמרצת והצלחותיו במאבק בתנועת החרם הטיח בו עיתון "הארץ" את הכינוי המזלזל "המשרד לנזקים אסטרטגיים". 

כל מי שעוקב אחר תנועת החרם וסוכני ה־BDS בעולם למד כי פעילותם נפרסת הרבה מעבר לקידום נסיגה טריטוריאלית, והטענה כי התנועה אינה אלימה מעוררת גיחוך, במקרה הטוב. הצצה באתריהם של ארגונים יהודיים אמריקניים הנאבקים בחרם ממחישה את האלימות שנוקטים תומכי BDS, בעיקר כשהם מפריעים למרצים פרו־ישראלים ומשבשים אירועי תרבות ישראלית בארה"ב או פעילויות של סטודנטים יהודים. באתרים אלה תוכלו לקרוא על האיומים שמקבלים סטודנטים יהודים, על הדבקת "צווי פינוי" על דלתות חדריהם במעונות, ותגלו שהם חשים יותר ויותר מאוימים בקמפוסים האמריקניים. גם באירופה הפכו הפגנות נגד ישראל למפגן שנאה ותוקפנות נגד יהודים, ואף לניסיונות לפגוע בבתי כנסת, כפי שאירע בגרמניה וצרפת. עוד כולל הרפרטואר ה"לא אלים" של פעילי החרם הרס תוצרת ישראלית בסופרמרקטים באירופה, איומים על ספורטאים או אמנים העומדים להופיע בישראל, שיבושי הופעות, וקריאות "אינתיפאדה, אינתיפאדה" בהפגנות. 

האבסורד הגדול ביותר מגולם בתמיכתם של מרצים וחוקרים מישראל במאמצי התנועה לקדם חרם אקדמי על אוניברסיטאות ישראליות, שרבים מאוד מחבריהן, כך נראה, תומכים נלהבים בפינוי התנחלויות ובפתרון שתי המדינות. לא חסרים מקרים שבהם הוחרמו בכנסים בחו"ל מרצים ישראלים התומכים בעצמם בחרם האקדמי. אולם מעבר למצב האבסורדי הזה, יש לזכור כי חרם מנוגד לעיקרון האוניברסלי של חופש אקדמי. ההיסטוריה מוכיחה עד כמה קשה לחזות כיצד תסתיים החרמת חוקרים באוניברסיטאות; מי כמונו, יהודים וישראלים, יודעים לאן יכול להידרדר מהלך של החרמה קולקטיבית של אנשי רוח.

יש לברך אפוא על החלטת גרמניה במאבקה כנגד האנטישמיות, הממשיכה את דרכם של החוקים שהתקבלו במרבית מדינות ארה"ב, ומשקפת את הרוח העולה מהצהרות של מנהיגים, דוגמת ראש ממשלת קנדה ואחרים. אך מה דוחף אנשי רוח ואקדמיה בישראל להתאמץ כל כך להוכיח שתנועת ה־BDS אינה אנטישמיות או אלימה? בחתימתם הנלהבת על עצומות "בעד חופש הביטוי של תנועת ה־BDS", מגוננים אנשי האקדמיה הישראלים על מי שפועלים להצר את חופש הביטוי שלהם ושל עמיתיהם באוניברסיטאות. בהיחלצותו לימין תנועת החרם, פועל העיתון לאנשים חושבים נגד האינטרסים של מי שהוא מתיימר כל כך לייצג: קהילת אנשי התרבות והרוח בישראל. ומאחר שחלק מהאקדמאים ומהעיתונאים הגדירו את החלטת גרמניה כהצלחה של "תעמולת נתניהו", נשאלת השאלה, האם שנאתם התהומית לראש הממשלה מעבירה גורמים אלה על דעתם, ודוחפת אותם לפגוע בלחם חוקם? 

פרופ' אלי אברהם הוא מרצה בחוג לתקשורת באוניברסיטת חיפה

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו