קלמן ליבסקינד הוא חבר יקר ושותף מקצועי. כל סופרלטיב לעבודתו העיתונאית מיותר. מנומק, ישר והגון. בשבת שעברה עסק הטור שלו ב"מעריב" בשאלה: "האם בנימין נתניהו באמת מקדם את תפיסת העולם של המחנה הלאומי?"
מעטים הטורים שאני חש צורך להגיב להם. קלמן כתב טור כזה.
"שוב ושוב מתגלה תפיסת העולם של בנימין נתניהו כסוג של טופו עם מעט מאוד טעם משל עצמה", כתב קלמן, "כשאת כל השאר מביאים איתם המרכיבים שמסביב, וכשמי שיש לו היכולת להיות דומיננטי יותר, הוא שקובע מה נרגיש בפה".
הטענה שלנתניהו אין תוכנית מדינית או אסטרטגיה והוא רק מנסה לשרוד - אינה חדשה. אני חולק עליה מכל וכל. לנתניהו יש משנה סדורה ואסטרטגיה המבוססת על פרספקטיבה היסטורית. בעוד קלמן ומבקרי נתניהו מימין ובציונות הדתית בוחנים את העולם דרך מיקרוסקופ, נתניהו צופה בו דרך טלסקופ.
מתוך הסדרה "אבודים בחלל" (2018)
כבן של היסטוריון, נתניהו מבין שהעתיד אינו מבטיח בהכרח מציאות טובה יותר. אחרי הנאורות של המאה ה־18 והתקדמות מופלאה במאה ה־19, הגיעה המאה ה־20 כשהיא נושאת הבטחה גדולה, שהתנפצה לאוסף הזוועות הגדולות בתולדות האנושות.
נתניהו מזהה עצמו עם המדינה ועם הצורך להמשיך להגן עליה. כל פעולותיו משועבדות להבטחת ביטחונה של מדינת היהודים. הוא לא תקוע באקווריום בגלל החיים הטובים או הישרדות. בחוץ הוא יקבל עסקת טיעון על תיקיו וחוזים של מיליונים.
נתניהו אינו ממוקד במחר המיידי, אלא צופה על תהליכים הנמשכים עשרות שנים. בניגוד לרבין ולשרון ז"ל, הוא מבין שבמזרח תיכון כאוטי, רב־זעזועים ותנודות טקטוניות, מהלכים גדולים ובלתי הפיכים או כל ניסיון להנדס את הסביבה הם מתכון לאסון, משום שהערבים לא רואים בוויתור הישראלי אות לעוצמה אלא סימן לכניעה, מנה נוספת בדרך למנה העיקרית.
המציאות הוכיחה זאת. כשנתניהו הזהיר בשנות ה־90 מקטיושות על אשקלון, רבין לגלג עליו.
נתניהו לא סופרמן, הוא לא יכול להחזיר את הגלגל לאחור. ולכן הוא משחק בונקר ועל הזמן, "כדי להבקיע שער בכדורגל" הוא אמר פעם למישהו, "לפעמים צריך לרדת לאחור".
לאורך העשור האחרון נתניהו הצליח לקעקע את פרדיגמת אוסלו של "שטחים תמורת שלום" כנגד לחץ של ממשל אובאמה העוין, ואף הצליח לדחוף לביטול אמריקני של הסכם הגרעין עם איראן. אז הוא מושך זמן ולא מוותר על מילימטר. האיומים מצונאמי מדיני התבדו; מצבה המדיני והכלכלי של ישראל הוא מהטובים שידענו. נתניהו מממש את הציונות המדינית באופן מרשים. הסכסוך אמנם גובה מאיתנו מחירים, אבל הם סבירים נוכח האלטרנטיבה. הסדרה בעזה עדיפה על מלחמה וכיבוש הרצועה. מלחמה יש לדחות ככל הניתן ובינתיים לנהל את הסכסוך.
קלמן מציין עשרות דוגמאות להתנהלותו הרופסת של נתניהו - הרתעה, עזה, התיישבות, בג"ץ, ביורוקרטיה וכיו"ב. אין לכך תירוצים, למעט העובדה שראש ממשלה בישראל אינו כל יכול ותלוי במספר רב של פרמטרים, שלא כולם בשליטתו. הזנחה של שנים ושלטון חסר מיצרים של אליטות לא נבחרות אינו קשר גורדי שניתן להתירו באבחת חרב אלכסנדר.
"אחת התוצאות הקשות שגרמה תקופת שלטונו של נתניהו לימין האידיאולוגי, ניכרת בסירוס המוחלט של החיוניות ושל חיות המחשבה של המחנה... מהרגע שבו הצליח רה"מ לייצר משוואה שלפיה 'פגיעה בנתניהו = פגיעה בימין' - החל תהליך ניוונה של האונה הימנית במוחו של המחנה הלאומי".
סירוס מוחלט? ניוון האונה הימנית? צא וראה, קלמן ידידי, חיות המחשבה מתחדשת - מהליברלים בליכוד ועשרות פורומים שמקדמים תפיסות ומחשבה שמרנית: אם תרצו, קרן תקווה, מרכז שלם, פורום קהלת, התנועה למשילות, פורום שפירא, הוצאת סלע־מאיר. תנועה גדולה של אקדמאים מהשמאל שעוברים לימין.
אני מניח שכשקלמן מדבר על האונה הימנית במוחו של המחנה הלאומי, הוא מתכוון בעיקר לכל הקשור להתיישבות ושלמות הארץ. בנקודה הזו אנו חלוקים. האם ימין בישראל חייב להיות ימין דתי מבית מדרשו של הרב קוק זצ"ל? תפיסת הימין הדתי, כפי שאני מכיר היטב וגם אוהב, מבוססת על הרעיון שמדינת ישראל היא חלק מתהליך הגאולה. אבל ימין הוא גם חילוני ושואב את מקורותיו מאדמונד ברק, מילטון פרידמן וג'ורדן פיטרסון, לא רק מז'בוטינסקי. עבורו, קיימים עקרונות נוספים מעבר לתורת ישראל, עם ישראל וארץ ישראל. כמו למשל חופש הפרט, זכות הקניין, שאיפה למינימום התערבות ממשלתית, רתיעה מכוח המדינה, העדפת חירות על פני שוויון וכמובן - פטריוטיות.
נסיים בנימה היסטורית, אולי מעט היסטרית. בעוד הימין מתקוטט בינו לבין עצמו על קוצו של יו"ד, שווה להזכיר כמה מושכלות יסוד.
אגדות החורבן במסכת גיטין בתלמוד הבבלי הן הצצה לתוך התודעה הקולקטיבית של חז"ל בתפיסתם וניתוחם את חורבן הבית השני. הסיפור המוכר ביותר הוא כמובן על קמצא ובר קמצא, והתזה המרכזית שמוכרת ממנו היא ששנאת חינם הביאה לחורבן הבית. אבל במדרש עצמו הדגש אחר, לא פחות חשוב.
בקצרה: סעודה חגיגית נערכה בירושלים, ובמקום קמצא, אוהבו של בעל הבית, הוזמן אליה (בטעות) בר קמצא, שונאו. בר קמצא מציע לשלם על כל הארוחה אם יותר לו להישאר, אבל בעל הבית משליכו מבויש מהאירוע.
בר קמצא הפגוע כועס במיוחד על החכמים שנכחו במקום ולא מחו על העוול. הוא יוצא לרומא ומלשין לקיסר שהיהודים מורדים במלכות. הקיסר מבקש הוכחה, ובר קמצא מציע לו לשלוח קורבן לבית המקדש כדי לבחון את נאמנותם של היהודים. אם לא יקריבו - סימן שאכן כוונתם למרוד.
הקיסר שולח עם בר קמצא עגל, ובדרכו חזרה לירושלים מטיל בו בר קמצא מום, ופוסל אותו מהקרבה בבית המקדש. החכמים מבינים את המשמעות ומבקשים להקריב את הקורבן, משום שלום מלכות. אבל ר' זכריה בן אבקולס מונע מהם לעשות כן, כיוון שלטענתו "יאמרו בעלי מומין קריבין לגבי מזבח".
כשחלק מהחכמים דורשים להרוג את בר קמצא כדי שלא יספר לקיסר, שוב מתערב ר' זכריה ומורה שלא להורגו, מחשש שיחשבו בדורות הבאים שכל המטיל מום בקורבן ייהרג.
וכך מסכם רבי יוחנן בסוף המדרש: "ענוותנותו של ר' זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו".
ענוותנות במובן טהרנות. ר' זכריה, בענוותו, לא מקריב קורבן בעל מום על אף שלום מלכות, ומביא בסיכומו של יום היסטורי לחורבן הבית כולו.
ימין הוא גם חילוני ושואב את מקורותיו מאדמונד ברק, מילטון פרידמן וג'ורדן פיטרסון, לא רק מז'בוטינסקי
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
