הנציגות האמריקנית באו"ם אמורה לשקף את עמדותיו המדיניות של הממשל בכלל, ואת גישותיה של מחלקת המדינה בפרט כלפי ישראל וכלפי הסכסוך הישראלי־ערבי. ואמנם, כך היו פני הדברים במהלך ובעקבות "מבצע קדש", שהושק ב־29 באוקטובר 1956. בתקופה קודרת זו מבחינת ישראל, היו נאומיו והצהרותיו של שגריר ארה"ב באו"ם, הנרי קבוט לודג' הבן, בבואה נאמנה ליחסו העוין של ממשל הנשיא אייזנהאואר כלפי מתקפת המנע שיזמה ישראל בחזית המצרית.
על רקע לעומתי זה, "הערבויות" שהבטיח בדבריו בעצרת האו"ם, לאחר שוך המשבר, בכל הקשור לזכותה של ישראל ליהנות מחופש שיט מלא בנתיב המוביל לאילת (שנוסחו במחלקת המדינה על דעתו של הנשיא), היו אמירות ריקות שלא היה בהן שמץ של מחויבות ספציפית לביטחונה של ישראל (כפי ששגריר ישראל באו"ם, אבא אבן, נטה להאמין).
במקרים אחרים נצמד השגריר האמריקני באו"ם באופן מוחלט להנחיותיו של מזכיר המדינה, וזאת גם כאשר הנחיות אלה סתרו את תפיסתו ועמדותיו של הבית הלבן. כך אירע, שלאחר שהנשיא הארי טרומן אימץ לחיקו את "החלטת החלוקה" מ־29 בנובמבר 1947, שהעניקה את הלגיטימציה הבינלאומית להקמתה של מדינה יהודית עצמאית בארץ ישראל, ניסה שגריר ארה"ב באו"ם, וורן אוסטין, בנאומו במועצת הביטחון מ־5 במארס 1948, להחזיר את מחוגי השעון לאחור. בהשראתו של מזכיר המדינה ג'ורג' מרשל, שפעל מאחורי גבו של הנשיא ובניגוד מוחלט לדעתו, הציע אוסטין להקפיא את תוכנית החלוקה, ובמקומה לכונן באזור משטר של נאמנות בחסות האו"ם (שיבטיח לבריטניה את המשך השליטה העקיפה בארץ ישראל). המזימה סוכלה, אמנם, על ידי הבית הלבן, אך המחישה את מידת להיטותה של מחלקת המדינה, שחשיבתה במרחב המזרח־תיכוני עוצבה על ידי "הסיעה הערביסטית" רבת העוצמה, להוביל מהלכים לעומתיים ופוגעניים כלפי היישוב היהודי ומאוחר יותר גם כלפי מדינת ישראל הריבונית.
היילי באו"ם ב-2018 // צילום: אי.אף.פי
ואולם ימים אלה, שבהם פעלו מחלקת המדינה ושגרירי ארה"ב באו"ם בתוך בועה ובמנותק ממסכת היעדים, שאותם ביקשו קברניטיה של האומה לקדם, היו לא יותר מאשר אפיזודות חולפות. שכן, הדפוס השכיח יותר היה, לשלילה ולחיוב, של סימביוזה מוחלטת בין הגורמים השונים במערכת קבלת ההחלטות. בצד הביקורתי היו אלה אנדרו יאנג, שבין השנים 1977 ו־1979 היה דוברו הנאמן של הנשיא ג'ימי קרטר בזירת האו"ם, וסוזן רייס, שבין השנים 2009 ו־2013 ביטאה מעל במת האו"ם את גישתו הלעומתית של נשיאה ברק אובאמה כלפי ישראל בקשת רחבה של סוגיות מדיניות וטריטוריאליות, בעיקר בזירה הפלשתינית.
כך, למשל, ביטא ארתור גולדברג (שבין השנים 1965 ו־1968 כיהן כשגריר באו"ם) באופן נאמן את הזדהותו של נשיאו לינדון ג'ונסון עם השאיפה לגבולות בני הגנה. תרומתו לניסוחה של החלטת מועצת הביטחון 242 מהווה נדבך אחד בלבד בתוך מכלול רחב של מהלכים תומכים ומגבים. אותם דברים אמורים גם לגבי ג'ון בולטון, שכיהן כשגריר באו"ם מ־2005 ועד 2006, ולא חדל מלהדגיש את אופיו הזהה של המאבק ללא חת, שגם ארה"ב וגם ישראל ניהלו כנגד איום הטרור הגלובלי וביטוייו הזירתיים.
ואולם מעל כל הדמויות הללו זוהרת אישיותה של שגרירת ארה"ב באו"ם במהלך השנתיים הראשונות לכהונת טראמפ, ניקי היילי. לא זו בלבד שיוזמותיה המדיניות העניקו ביטוי צלול ורהוט למדיניותו האוהדת לישראל של הנשיא ה־45, אלא שמאבקה האמיץ בכיסי העוינות כלפי ישראל, שארגון האו"ם עדיין רווי בהם, והאופן שבו מיצבה את עצמה כחוד החנית בקו העימות המדיני של ציר היחסים המיוחדים, הפכו את תרומתה ומעמדה לייחודיים במרחב האמריקני־ישראלי.
ואכן, בין שמדובר היה במתקפתה על הטרור העולמי והאזורי מבית היוצר של אל־קאעידה, דאעש, חמאס, חיזבאללה או טהרן; בהתנגדותה הנחרצת להסכם הגרעין עם איראן; בסירובה להשלים עם התנהלותם החד־צדדית והמוטה מראש כנגד ישראל של גופים וארגונים (שפעלו תחת חסותו של הארגון שבו כיהנה) דוגמת אונסק"ו ומועצת האו"ם לזכויות האדם, ובהיעדר רתיעתה להתייצב מול שיח מתלהם, ולעיתים אף אלים, מצידם של יריבים ואויבים, ולקרוע מעל פניהם את מעטה הצביעות המתחסדת - היתה היילי מגדלור שהפיץ אור, זוהר וחמימות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו