1 האם ההיסטוריה היא חומר שאנחנו יוצרים במו מעשינו, או גל עצום שסוחף את כולנו? ההיסטוריה של עמנו מתחילה בסיפור מכונן על אבי האומה השומע את הקריאה לעזוב כל מה שהכיר, וללכת לארץ אחרת. "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ". לאן? תתחיל ללכת, אל תישאר פה. להליכה דינמיקה משלה. היא ההפך מִקפיאה על השמרים. היא תנועה. מכוחה אפשר לייסד משפחה, שבט ועם. ההליכה בעקבות הקריאה מייצרת גם אמונה חדשה. לאן? בעצם ההליכה אתה כבר נמצא בארץ המובטחת.
כשרוצים להכיר אדם לעומק, אי אפשר להסתמך רק על נתוניו החיצוניים; חשוב ללמוד את קורות חייו, משפחתו, חלומותיו, אהבותיו ושנאותיו, תשוקותיו ואמונותיו. החלק הסמוי מהעין, השוכן מאחורי כיסויים חברתיים ואישיים וגם במעמקי הלא מודע, חשוב פי כמה ממה שנדמה שאנחנו רואים. יונג השווה את היחס בין המודע לבין הלא מודע, עם היחס שבין אי לאוקיינוס.
2 כך הדבר גם במקרה של עמים. ההיסטוריה, התרבות, האמונה והסיפורים המכוננים, הם כרטיס הביקור היותר מהימן של אומה, מאשר רק מעשיה הנוכחיים והתנהלותה הפוליטית העכשווית. סיפור מכונן הוא כזה שחוזרים ומספרים אותו שוב ושוב. במקרה שלנו, חזרנו אל חמשת ספרי היסוד שלנו, שבוע אחר שבוע, שנה אחר שנה, במשך אלפי שנים. זו אינה אמירה בעלמא; מדובר באלפי שנים של חזרה מתמדת בכל קהילות ישראל, בתנאים המשתנים של ההיסטוריה - ברגעים שקטים וברגעי מצוקה - לבסוף הגיעה השבת ועימה פרשת השבוע.
התרבות והאמונה הן כרטיס הביקור היותר מהימן של אומה. שבוע הספר בבאר שבע // צילום: דודו גרינשפן
לא בכדי אנחנו נקראים "עם הספר". לפעמים השתמשו בכינוי כדי לבזות אותנו, אבל לנו זה היה כינוי חיים. מאז גלינו מארצנו, חיינו בתוך הספר; זו היתה המולדת הניידת שלנו. אתה רוצה להכיר את עם ישראל, לדבר על אודותיו, לעסוק בעתידו - הכר את ספרו המכונן. "מכונן" מלשון כַּן, בסיס. לא רק הבסיס לקיומנו, אלא הבסיס להתנהלותנו בהיסטוריה, בגיא צלמוות של עמים ולאומים, מלחמה ושלום, חורבן וגאולה.
3 והנה, כל ספר היסוד של עמנו - ספר בראשית - מחנך לתפיסה זהירה של ההיסטוריה. כבר בפרשה הראשונה לומדים שאלוהים ברא את העולם בשישה ימים. מדוע לא ברגע? אם האל כל יכול והעולם יצירתו, מה הבעיה לומר "יְהִי עולם!" ויש עולם? בכל זאת, הבריאה נחלקת לימים ונושאים והיא מתקדמת בהדרגה עד למלוא שכלולה: "וַיְכֻלּוּ (=כלו, נגמרו) הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם". התפתחות ולא מהפכה. אבולוציה ולא רבולוציה. סופו של התהליך, שיאו, הוא יום שכולו מנוחה, שגם הוא חלק מהתהליך.
האדם מושם בגן עדן רק לרגע קטן. ההיסטוריה - רצף אירועים ותולדות - מתחילה ברגע קניית הדעת, האכילה האסורה מפרי עץ הדעת, שלאחריו האדם מגורש מגן העדן, והאנושות מתחילה את ימיה. רגע לפני הגירוש, האל מעניש את אדם וחווה. האיש נשלח לעבוד את האדמה, "בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ... בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם". התהליך עומד ביסוד העונש החינוכי: תצטרף להשקיע מאמץ ולהתאזר בסבלנות, עד שהזרע יהיה לגבעול ויניב פרי, וגם אז תידרש לקצור ולדוש ולטחון ולאפות עד שתאכל לחם. עוד קודם לכן נאמר לאישה דבר דומה: "הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ, בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים", ומהו היריון, אם לא תהליך הכרוך במאמץ ובכאבים עד להולדת הפרי המיוחל? התפתחות. אבולוציה ולא רבולוציה.
הרעיון ממשיך לאורך הספר. מאדם בודד, גדול ככל שיהיה, הפכנו למשפחה ולשבט, עד שלבסוף נבלענו ברחם המצרי, ממתינים מאות שנים להיוולד מתוכו ביד חזקה ובזרוע נטויה כעַם משוחרר בדרכו לארץ המובטחת. הארץ המובטחת מעולם לא היתה עניין בטוח וסגור - רוב שנותינו חיינו מחוצה לה - ובכל זאת דבקנו בה, חולמים לשוב אליה ולחדש בה ימינו כאז. ההיסטוריה של עמנו רצופה אינספור אירועים, שכל אחד מהם דורש תיאור והסבר ויציקת משמעות לתוכו. אבל ממרחק השנים אפשר לראות שמה שחלמנו עליו ברגע מאוד מרוחק בהיסטוריה, אירע ברגע אחר, בזמן קצר או בזמן רב אחריו. חיכינו 1,813 שנה מאז כישלון מרד בר־כוכבא, עד שהצלחנו להחזיר את עצמאותנו המדינית מחדש. חיכינו 19 שנה עד שחזרנו לירושלים. משיח, מציאה ועקרב מגיעים בהיסח הדעת מבלי שהתכוננו לכך, אמרו חכמינו כשדיברו על מְחַשְּׁבֵי הקץ ההיסטורי.
4 איש ירושלים במאה השמינית לפנה"ס, הנביא ישעיהו בן אמוץ, הרחיק ראוּת והתנבא על זריחת אורנו הלאומי והרוחני ("קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ"), על קיבוץ הגלויות ("שְׂאִי סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי, כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ לָךְ, בָּנַיִךְ מֵרָחוֹק יָבֹאוּ וּבְנֹתַיִךְ..."), על ההשלמה של אומות העולם עם שיבתנו להיסטוריה ("וּבָנוּ בְנֵי נֵכָר חֹמֹתַיִךְ וּמַלְכֵיהֶם יְשָׁרְתוּנֶךְ"), על זקיפת הקומה הלאומית ושבירת הבידוד המדיני ("תַּחַת הֱיוֹתֵךְ עֲזוּבָה וּשְׂנוּאָה וְאֵין עוֹבֵר, וְשַׂמְתִּיךְ לִגְאוֹן עוֹלָם מְשׂוֹשׂ דּוֹר וָדוֹר"), על הביטחון ("לֹא יִשָּׁמַע עוֹד חָמָס בְּאַרְצֵךְ, שֹׁד וָשֶׁבֶר בִּגְבוּלָיִךְ") ועל הגרף הדמוגרפי שרק בארץ ישראל יעלה ויפרח ("הַקָּטֹן יִהְיֶה לָאֶלֶף וְהַצָּעִיר לְגוֹי עָצוּם").
אבל הנביא הוסיף שתי מילים בסוף: "אֲנִי ה' בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה". חכמינו למדו פה על שני סוגים של תהליכים היסטוריים: כאלה המגיעים בזמנם (בְּעִתָּהּ) וכאלה המגיעים פתאום ומתרחשים במהירות (אֲחִישֶׁנָּה). עוד אמרו, שהקפיצות ההיסטוריות מועטות ביחס, שכן ההיסטוריה מורכבת ברובה מתהליכים איטיים, המתרקמים לאטם כמו עובר ברחם אמו. התלמוד הארץ־ישראלי מספר על טיול לילי בבקעת ארבל שבגליל, שערכו שני תנאים: רבי חייא הגדול ורבי שמעון בן חלפתא שחיו בשלהי המאה השנייה לספירה. לקראת סוף הלילה, "ראו איילת השחר שבקע אורה". בקיעתו האיטית של עמוד השחר בלב החושך עד לזריחה הביאה את ר' חייא לומר לחברו: "כך היא גאולתן של ישראל - בתחילה קמעה קמעה; כל מה שהיא הולכת - היא רבה והולכת". לא לאבד את הראש אלא להמתין בסבלנות עד לבקיעת האור. את התובנה הזאת לקחנו איתנו למסע בין אומות העולם, עד ששבנו ארצה.
5 לא פשוט ליישם את הראייה הזאת בתקופה שבה משך הזמן של רעיון או המצאה קצר להפליא; אבל לשם כך אנחנו חוזרים אל הספר הזה מדי שבוע. מדינת ישראל לא נולדה במהפכה. הרצל לא פעל בחלל ריק; קדמו לו רבים וטובים שהניחו את התשתית ליישום הרעיון של שיבת ציון בתוכנית פוליטית ומדינית. ישראל היא תוצר של דורות רבים שהשקיעו חיים שלמים בשימור המורשת הדתית והלאומית שלנו, בשימור זיכרונה של ארץ ישראל בכלל וירושלים בפרט; שהתעקשו לעלות טיפין־טיפין לארץ, עד שהטיפות הפכו לנחל שוטף והנחל לים גואה. אם למדנו לקח משנותינו הרבות כעם, הרי זה כזב החיפזון, כולל פתרונות מהירים לבעיות שונות. סבלנות דרושה לנו. ואמונה.
גילוי נאות: הכותב מונה לשמש שגריר ישראל ברומא
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו