גל של אי שביעות רצון עולה לאחרונה מאגפו הימני של ראש הממשלה בנימין נתניהו. תחילה היו אלה שמעון ריקלין ואראל סג"ל שהביעו ביקורת על מהלכיו של נתניהו מאז הבחירות, אליהם הצטרפו שורת מאמרים במקור ראשון ובעלוני השבת וטור ארוך ומנומק של קלמן ליבסקינד במעריב, שבו טען כי הצלחת נתניהו לייצר משוואה שבה פגיעה בו שווה פגיעה בימין, גרמה ל־"תהליך ניוונה של האונה הימנית של המחנה הלאומי".
ביקורת מסוג זה היא כמובן מבורכת, הכרחית וברובה צודקת. במהלך העשור שבו הוא מכהן לא יישם נתניהו מדיניות ימין בתחומי הפנים והמשפט, הוא צירף לממשלתו גורמי שמאל מובהקים כלבני וברק והפעיל מדיניות מניעתית בתחומי הביטחון וההתיישבות, מהקפאת הבניה בהתנחלויות ועד עסקת שליט.
הבשורה הרעה למי שיוצאים נגדו כעת וחשים מאוכזבים היא, שלפחות נכון לרגע זה רוב מצביעי גוש הימין מגבים את נתניהו ותומכים במדיניותו. בניגוד לטענה הרווחת, כוחו של נתניהו לא מגיע רק מבוחריו בשומרון ויהודה, בציונות הדתית או מצביעי הפריפריה. המסות שנהרו אל הקלפי ומבטיחים את שלטונו הם מאות האלפים בערי המרכז הגדולות, אנשי המעמד הבינוני שנתניהו גייס בהצלחה ב־2015 ושימר בהצלחה מסחררת בבחירות האחרונות.
לא יהיה זה מופרך לשער, שתומכיו ברובם הגדול חשים כי מצבם טוב. הם אינם מעוניינים לערער את הספינה ותומכים גם בסובלנות המפליגה שנקטה הממשלה מול עזה בסבבים האחרונים. לא מדובר באדישות לגורל תושבי הדרום, אלא באזרחים שמוראות האוטובוסים המפוייחים והמיתון של העשור הקודם עדיין מהדהדים בראשם, ובוחרים ביציבות ובאיש שאחראי ליציבות הזאת. ענייני חאן אל אחמר והקפאות בנייה לא נמצאים בראש מעייניהם; גם המחאה שהביעו כלפי מערכת המשפט וההתרסה כלפיה, איננה בהכרח תוצר של היבטים חוקתיים ותשוקה לפסקת ההתגברות, אלא כעס על התנהלות גורמי האכיפה והתקשורת סביב חקירות ראש הממשלה והחשד למה שנראה כ"תפירת תיקים" לנבחרי ציבור. הנושאים היחידים שבאמת הקימו על נתניהו את בוחריו הם המסתננים ותקרית אלאור אזריה, שני נושאים שהתנהלו לרוב רחוק מגבעות השומרון וספסלי בית הכנסת בגבעת שמואל.
הוכחה פשוטה לזה נמצאת בהישגים הדלים של המפלגות מימין לליכוד בבחירות. 35 מנדטים מהימין ידעו לא רק על החקירות הפליליות ועל כישלון נתניהו מול מערכת המשפט, אלא גם ראו והרגישו כיצד הוא בוחר להכיל את החמאס ולטפל בו במתינות. הימין ה"אמיתי", גם אם בנט ושקד היו נכנסים לכנסת, הניב 9 מושבים בלבד.
המציאות הזו היא נורה אדומה בזמן שאין רגיש ממנו עבור הימין. רוחות החלת הריבונות על יישובי יו"ש שמנשבות מוושינגטון עשויות להביא את הממשלה לרגע הכרעה מהדרמטיים שהיו פה, מאז הכרזת העצמאות. האם ישנו רוב בציבור להימור כה גדול עבור חבלי ארץ שרובו לא ביקר בהם? כלל לא בטוח.
מעבר לכך, נשיא חדש ועוין בבית הלבן בעוד מעט יותר משנה, הוא אפשרות סבירה. האם יסכים רוב הציבור להתפשר, תוך חבירה לשמאל, כדי להימנע מלחץ או פעולות אמריקניות נגדנו? להתנתקות היה רוב בציבור, וזה עשוי לקרות שוב. כל זאת, מבלי להכליל סוגיות דת ומדינה וסוגיות נוספות שנויות במחלוקת.
ההכרעות האלו, ביחד עם המאבק מול השתוללות הפקידות ומערכת המשפט ואתגרים נוספים, עומדים לפתחנו עם נתניהו כראש הממשלה או בלעדיו. מי שבוודאות יישאר כאן הוא העם. אפשר לחשוב שהוא טועה או מהופנט, אפשר להסכים אתו וגם לחלוק עליו, אבל מאד לא מומלץ להתעלם ממה שהוא עושה; לבסוף הוא זה שיכריע.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו