מהפכה של שמחה

בין יין לקפיריניה, בין הרבנות לבטוקדה • מפגש עם היהודים הצעירים של דרום אמריקה מוכיח שחיזוק הקשר עם ישראל מחייב מבט אל ההווה, ולא התרפקות על שנות אלפיים

"פגשתי שני תרמילרוס כאלה, מדברים ברחוב, ותפסתי מילה בעברית, הם חיפשו אמפנדס, פניתי אליהם והסברתי להם בעברית איפה כדאי. התפלאו ושאלו, רגע מה אתה - ארגנטינאי? יהודי? ישראלי?"

החיוך הדק מעיד על מורכבות ההבחנה של יוסף רוזנזון. כרבים מאיתנו, שני התרמילרוס בטיול אחרי הצבא בדרום אמריקה לא שיערו לעצמם שבבואנוס איירס הענקית מסתתרת לה עיר יהודית, בגודל באר שבע, והאיש שמכוון אותם אל האמפנדות הוא מנהל בית הספר על שם מרטין בובר, 1,200 תלמידים, ואפילו לא הגדול ביותר בבואנוס איירס. "הלוואי שהייתם יודעים עלינו כמו שאנחנו יודעים עליכם", נאנח רוזנזון. 

ככוכבת מזדקנת, אשר יופייה עוד ניכר בין קמטיה, בואנוס איירס היא עיר במחול טנגו תמידי בין עבר מפואר והווה מפוקפק. הכניסו לתוך המרחב החושני הזה יהודים נמלטים מהנאצים, נאצים נמלטים מאירופה, רודנית נערצת, חונטה צבאית שמעלימה מבקרי משטר, משברים כלכליים ופיגועי ענק של איראן, ותבינו מדוע ים הכסף שלצד העיר מבהיק ביופיו מרחוק אך עכור ואטום מקרוב. 

צילום: דויד פרץ

ב־2012 יצרתי עבור מט"ח (מרכז טכנולוגיה חינוכית) פרויקט בשם "הפסקול של חיינו" - אנתולוגיית השירים הישראליים הגדולים, המכוונת לתלמידים, למורים ולקהל הרחב. ביקשנו דרך העיסוק בשירי זמר עברי לפענח מי אנחנו כתרבות ומה אנחנו כחברה. מאות אלפי תלמידים ועשרות הרצאות לאחר מכן, אני נוחת בבואנוס איירס למסע הרצאות מוזיקלי בקרב הקהילות היהודיות של דרום אמריקה. המטרה - להכיר ולחבר את הדור שלא ידע את נעמי שמר, לתרבות ישראלית חדשה וצעירה.

 

צריך לומר בהגינות - בארצות המיעוט היהודי, המושג "התבוללות" אינו נחלת קיצונים וטהרנים כאנשי להב"ה, אלא איום קיומי ברור ומיידי להמשך קיום הקהילות היהודיות. "זו כבר לא היידיש, זו העברית שהולכת ונעלמת", מוסיף רוזנזון, "לדור בני הארבעים פלוס עוד נותרה מעט עברית, אבל לילדים לא". אחרי שאני מבקר בעוד כמה בתי ספר ברחבי ארגנטינה, אני מבחין כי לא העברית היא שנעלמת, זו הישראליות שנאלמת. סיפורי גבורה על רבין ומלחמת ששת הימים מעניינים את בני הנוער כמלחמות הפוניות. אך אין ואקום ביקום היהודי, את הגיבורים הישנים מחליפים גיבורים חדשים, וכשאני שואל את ליבי נואצש בת ה־16 מבית הספר "אינטגרל" באורוגוואי מה הדבר שמחבר אותה לישראל, היא עונה בטבעיות "אריק איינשטיין ועומר אדם". אני תוהה כמה המרחק מעניק פרספקטיבה אחרת לתרבות הישראלית, ואילו פלורנסיה חסינסקית מוסיפה שפעם זה היה פלאפל, אבל היום זו השווארמה. 

"חשוב לחבר אותם לישראל בדרך אחרת", אומרות לי יובל לוי מגדרה ודניה קמחי מזכרון יעקב, שתי "שינשיניות" מישראל שנמצאות במונטווידאו, "זה דור צעיר וחדש, דור שונה, אנחנו לא רוצות שהם יחשבו על הארץ רק כספר תנ"ך, פיגועים ומלחמות". 

צילום: דויד פרץ

בכל מפגש לאורך המסע, אני נוכח מחדש כמה קטנה החפיפה בין הישראליות, אשר מאוד ממוקדת בעצמה כמרכז הקיום היהודי, לבין התרבות היהודית של התפוצות. "הילדים שלנו עושים 'מסע שורשים' בכיתה ז', הם נוסעים אל פנים היבשת, אל עבר הערבות הגדולות, ולומדים איך נבנתה הקהילה שלנו. יש לנו עניין של קואופרטיביות שבסיסה כבר במתן התורה, והילדים שלנו עושים מחקר על איך זה נולד, איך זה התחיל, איך הסבאים של הסבאים שלהם בנו כאן קהילה יהודית חדשה מההתחלה", מספרת יהודית נחמיאס ולריה, מנהלת החינוך היהודי בבית הספר "בית" על מסע שורשים אחר. 

בסוף המאה ה־19 הקים הברון מוריס דה הירש אאוּף גֶרוֹיט את חברת יק"א, שסייעה ליהודי מזרח אירופה למלט נפשם מן הפוגרומים אל אמריקה ובעיקר לארגנטינה, שם, במעבה ערבות הארץ הגדולה, נרכשו אדמות רבות להתיישבות יהודית חדשה. כאן טוקומן איננה רק העיר שבא מוצא מרקו את אמו אלא חלק מסיפור יהודי אחר, ששורשיו נטועים גם בערבות הפמפס. בכיתה י' ייסעו רוב התלמידים רחוק יותר, יחצו את האטלנטי ויעשו מסע שורשים שרופים בפולין.

 

זה לא רק הדלתות הכפולות והאבטחה ההדוקה בכניסה לבית הספר. תמונות יום השואה תלויות שם לאורך כל השנה כתמרורי אזהרה, הספרייה המודרנית להפליא בבית הספר "תרבות" קרויה על שם אנה פרנק, השואה נוכחת כאן דרך קבע ברקע. במונטווידאו יתגאו המקומיים בטיילת הענקית לאורך חוף הים ששיאה הוא שני עמודים שבורים, אנדרטה לזכר קורבנות השואה היהודית. זה מסביר מדוע ישראל נוכחת בשיחת אנשי הקהילות, אך למרות היותה משמעותית מאוד, ולעיתים גם אהובה, היא רחוקה מלהיות מרכז היקום היהודי.

 "כל יהודי כאן רואה את עצמו ככזה מעצם העובדה שהוא חלק ממעגל החיים החברתי הכרוך בקהילה היהודית", אומר עובד אברך, יועץ חינוכי מטעם מיזם התפוצות, "בעבר זה היה מוסדות הקהילה כבתי כנסת, והיום זה בעיקר בתי הספר שממקדים אליהם את חינוך הילדים מהפעוטון ועד התיכון, חינוך שקושר אותם אל היהדות שלהם, ולכן כל כך חשוב לחבר אותם בזמן הזה גם אל היהדות ואל הישראליות שלהם". 

צילום: דויד פרץ

ההקצנה ההולכת וגוברת של הרבנות הישראלית, אשר מצמצמת את המושג "יהודי" לכלל ערלה כרותה וביציות כשרות, יוצרת חומת הפרדה הולכת וגדלה בין יהדות כדת ליהדות כתרבות. מעבר לכך, השליחים הישראלים שבאו עם אג'נדה סמויה למחצה לעודד עלייה לישראל, נתקלים בחיים יהודיים שמעריכים את ישראל אך חיים בשלום עם הגדרתם העצמית ומיקומם על פני המפה.

 

נולדתי כאן, ניסיתי את ישראל, אבל חזרתי לחיות כאן, ישראל טובה אבל קשה - פעמים רבות שמעתי את הסיפור הזה לאורך המסע. "אתה יודע, מאיר אריאל היה בא להופיע לנו בקיבוץ רעים, איזה שירים - וואי וואי וואי", מספר אבי גונן, מנהל בית הספר היהודי הגדול בעולם - אורט בואנוס איירס (20 אלף תלמידים). בניגוד לשאר בתי הספר היהודיים הפרטיים, אורט בואנוס איירס הוא בית ספר ציבורי הממומן גם בידי המדינה ולכן מחויב לקבל אליו תלמידים שבינם לבין יהדות אין שום קשר, פרט לרצון ללמוד בבית ספר טוב. התלמידים אדישים לשירים כמו "רק בישראל", ושלמה ארצי גורם למורות להתמוגג, אולם ברגע שהם שומעים את "טודו בום" של סטטיק ובן־אל, הם קופצים באוויר. 

יצירת תרבות פופ עברית־יהודית חדשה היא הסטארט־אפ הישראלי האמיתי. בעולם שבו תרבות היא מוצר קפיטליסטי, כבר לא מספיקה נפש יהודי הומייה כדי ליצור זיקה בין ירושלים של זהב לריו דה ז'נירו של עכשיו. כך קורה שהחיבור המשמעותי והעמוק ביותר בין התפוצות ליהודי ישראל, פרט לשואה, הוא תרבות ישראלית עכשווית ובעיקר כזו שלא מתנצלת על היותה ישראלית במובן הים־תיכוני והבינלאומי של המילה. 

אם המדינה רוצה לחבר ולחזק את יהדות העולם לישראל, שתשקיע גם במפיקים, די.ג'ייז ולימודי "אייבלטון", שכן אם יש משהו שנעוריה היהודיים של דרום אמריקה לימדו אותי, זה שיש מהפכה בתפוצות, וזו מהפכה של יהדות לא רק כמחויבות בת שנות אלפיים או יהדות כשותפות גורל ניצולי השואה, אלא יהדות כמהפכה של שמחה. שכן, בין שרוקדים עם כיפה או בלעדיה, מהולים ביין או עם קפיריניה ביד, על פי הרבנות או על פי הבטוקדה - כולנו משפחה.

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו