"ותאמר רות אל תפגעי בי, לעוזבך לשוב מאחרייך; כי אל אשר תלכי אלך, ובאשר תליני אלין - עמך עמי, ואלוהייך אלוהיי. באשר תמותי אמות". זה הפסוק המפורסם ביותר במגילת רות, שתיקרא בחג השבועות בבתי הכנסת.
זהו סיפור קצר ונפלא, שקציר החיטים קושר אותו לחג, ואשר פותח בפנינו חלון אותנטי לחיים חקלאיים, לתלות מוחלטת בשינויי האקלים, לשכול ולתקוות חדשות. רות, האלמנה הצעירה, מתחננת בפני נעמי, חמותה, שתפרוש עליה את חסותה, והיא מבינה כי כדי להבטיח זאת, עליה להתגייר. תהליך הגיור אינו עובר עליה בייסורים מיוחדים. שום רב מגייר אינו דוחה אותה שלוש פעמים עד שישתכנע כי היא רוצה בכך באמת, אין עורכים לה בחינות קשות, ואין היא צריכה להבטיח לשמור מצוות או לשלוח את הילדים שייוולדו לה בעתיד לחינוך דתי. גם אין מאיימים עליה לשלול את יהדותה אם יתברר כי אינה שומרת כשרות. את הליך הגיור היא יוצרת בעצמה, כחלק מן התחינה לנעמי, והעניין נסגר בין שתיהן.
אבל מעניין שמי שכתב את הדברים, ואשר - ככל הנראה - לא נכח באירוע, החליט להקדים, בדברים ששם בפי רות, את העם לאלוהים: "עמי - עמך". ברור לחלוטין שאין מדובר כאן באיזו התגלות דתית עמוקה אשר גרמה לרות להפסיק להאמין באלילי מואב, ולדבוק במונותאיזם. היא פשוט לא רצתה להישאר בבית הריק. הגיור היה, בראש ובראשונה, הצטרפות לשבט או לעם, ורק אחר כך - הצטרפות לאמונה, שהרי באותו עולם שהמקרא פותח עבורנו חלון אליו, אי אפשר היה להיות אגנוסטי.
תפילת נשים בכותל // צילום: אורן בן חקון
קצת מפתיע שסיפור זה, המתאר את היווצרותה של שושלת בית דוד, לא העלה פקפוק באשר ליהדותם של דוד, שלמה, רחבעם וירבעם, ועוד רבים וטובים. מי שניתן לו המונופול על הכרה בגיור אצלנו, ואשר גיור של רפורמים אינו גיור מבחינתו, וגיור של קונסרבטיבים אינו גיור מבחינתו, וגם גיור אורתודוקסי איננו הופך אדם ליהודי בכל מקרה (ראה את גיורה האורתודוקסי של איוונקה טראמפ, שרק בחירת חמיה לנשיא גרמה לכך שהאורתודוקסיה הסכימה להכיר בו), צריך היה, לכאורה, להעלות פקפוק באשר ליהדותם של מלכינו. אבל יש, כנראה, הנחות סלב.
אפשר ללמוד הרבה ממגילת רות, אבל זוהי בהחלט הזדמנות לדון מחדש בכל נושא הגיור. בקרב יהודי אמריקה הקדימו הרפורמים את הזרמים האחרים, ורק אחר כך נולד הזרם הקונסרבטיבי, ובסוף הגיעו האורתודוקסים, המהווים מיעוט קטן. כל זרם מקיים את הליך הגיור כראות עיניו, גם אם יהודים המשויכים לזרמים אחרים אינם מכירים בהם כיהודים. בישראל ההכרה במהגר כביהודי קשורה בזכאות לאזרחות על פי חוק השבות, ולהטבות מיוחדות, ולכן יש כאן צורך בחותם ממשלתי הקובע אם מדובר ביהודי או לא.
כיוון שרוב יהודי העולם חילונים, ובישראל יש רוב גדול למי שמגדירים את עצמם חילונים ומסורתיים, העובדה שהאורתודוקסיה קובעת עבורנו מיהו יהודי היא בבחינת הענקת המונופול על הדבר החשוב ביותר עבור המדינה היהודית, בידי מיעוט. מצד שני - אין למדינה יכולת, וגם לא צורך, לשכנע את הרבנים המחמירים להקל. הדרך היחידה לפתור את הבעיה המעמיקה את הפער בין יהודי ישראל לבין יהודי אמריקה, היא להפריד בין ההכרה הישראלית ביהדותו של אדם (בבחינת "עמי - עמך"), לבין ההכרה הדתית (בבחינת "אלוהייך אלוהיי"). המדינה יכולה להכיר - לצורך חוק השבות - ביהדותו של כל מי שמגדיר את עצמו כיהודי, ובלבד שמדובר בפרטים ולא בקולקטיב המבקש להפוך יהודי, ושאין סיבה לחשוד שהפרט, המבקש הכרה ביהדותו, מתכוון לנצל הטבות, ותו לא. זה, כמובן, לא יאפשר, אוטומטית, למי שהמדינה תכיר ביהדותו, לא להינשא בנישואים דתיים ולא להיקבר בקבר ישראל. מי שירצה להזדקק להכרה דתית יצטרך ללכת למסלול הדתי, אבל מבחינת מדינת ישראל הוא יוכר כמי שהצטרף לעם היהודי, ממש כמו סבתו של דוד המלך.
