הנהירה האנטי־דתית החלה. ליברמן פתח את הסכר, ואחריו פרץ קילוח השנאה. אבל בל נטעה. מה שמצטייר כעת כעיסוק בשסע הדתי־חילוני, ולכאורה בחרדה מהקמתה של מדינת הלכה, הוא בסך הכל אסטרטגיה נוספת מבית היוצר של השמאל, שנועדה להסתיר את ההבדלים הפוליטיים המהותיים בין שני הגושים ולטשטש את העמדות בסוגיה המדינית. השמאל כבר ניסה הכל במאמציו להחליף את השלטון.
הוא השקיע משאבים בתעמולת אנטי־ביבי, הוציא אותנו מהבית למחאות "חברתיות", והודיע שאין שמאל אלא רק "מרכז" (כחול לבן). הוא ניסה הכל, ולא צלח. העם הבין, ובחר ימין ועוד ימין. והנה, צץ לו רעיון חדש, נמצאה "החרדה התורנית", איום קיומי חדש. רק אתמול שקשקנו ברעד מ"קץ הדמוקרטיה", "קריסת שלטון החוק" ו"חורבן מערכת המשפט", והיום אנחנו כבר מצווים לפחד ממדינת הלכה.
אבל העובדות מלמדות אחרת. לאנשי כחול לבן, העבודה ואפילו מרצ אין כל התנגדות לשבת בממשלה עם החרדים. למעשה, יעלון וגנץ כבר החלו לפעול בנושא. השמאל עשה זאת תמיד, בחפץ לב, וכשזה לא הסתייע, זה היה כתוצאה מסרבנות החרדים (למשל בניסיונותיה של ציפי לבני להקים ממשלה לאחר התפטרות אולמרט, ב־2008), ולא כי השמאל העדיף להשאירם מחוץ לקואליציה או כי סירב להיענות לדרישותיהם השונות בתמורה להצטרפותם.
כך היה בממשלת העבודה של יצחק רבין עם ש"ס, כך בממשלת אהוד ברק עם ש"ס וכך גם בממשלת קדימה של אהוד אולמרט. העסקה היתה ידועה: החרדים יתמכו בעמדות המדיניות היוניות, והשמאל ייעתר לכל דרישותיהם בענייני דת, חברה ומדינה. רק כדי לסבר את האוזן, כדאי להזכיר כי היתה זאת ממשלת אולמרט והעבודה, בעת כהונתה של פרופ' יולי תמיר כשרת החינוך, שהחליטה לבטל את חובת לימודי הליבה במגזר החרדי וחוקקה את חוק נהרי, המאפשר תשלום למוסדות לימוד מוכרים שאינם רשמיים.
אבל באותן הזדמנויות, העיתונות לא הוצפה בכותרות מתלהמות ובאיומי "מדינת הלכה". להפך, היתה הערכה כללית לש"ס על תרומתה והגמישות שגילתה בעניינים מדיניים.
אפילו את חזרתו של אריה דרעי לזירה הפוליטית, לאחר מאסר, אתרגו העיתונאים, מתוך המחשבה שמפלגתו יכולה לשוב ולשמש מפלגת לשון מאזניים, ולהצטרף לממשלת שמאל. לפני בחירות 2013 אמר נשיא המדינה דאז, שמעון פרס: "אם רוצים לקדם את תהליך השלום, יש צורך אמיתי לצרף את ש"ס לממשלה".
אבל רטוריקת ההפחדות הנוכחית ממדינת הלכה אינה תופעה חדשה בשמאל. למעשה, היא גלגול נוסף של ליבוי השנאה לחרדים, וגם הפעם השיח האנטי־דתי משמש להסוואת הוויכוח המדיני. זו טקטיקה מוכרת: כל ממשלות השמאל האחרונות עלו לשלטון על גליו של סדר יום חברתי־אזרחי כלשהו, אבל בפועל התמקדו בעיקר בסוגיה הפלשתינית.
כדאי לחזור לימי ההתנתקות כדי להבין את גודל הצביעות. מפלגת שינוי, שליברמן הופך לחיקוי עלוב שלה, זכתה בלא פחות מ־15 מנדטים בבחירות 2003, והקימה את ממשלת שרון השנייה, מתוך כוונה שזו תהיה קואליציה ללא חרדים. בפועל, ממשלת שרון נשענה על קולותיה של שינוי, לא כדי לחולל כאן מהפכה "אנטי־דתית", אלא, כרגיל, כדי לקדם מהלך מדיני שלא היה מתממש אילו היה מדובר בהרכב אחר: ההתנתקות מעזה. יתר על כן, אפילו בימיה החזקים ביותר מבחינה פוליטית הסכימה מפלגת שינוי להעברה של 290 מיליון שקלים למפלגות החרדיות למטרותיהן השונות, תמורת 700 מיליון שקלים למטרותיה שלה. ולכן, בל נטעה, ליברמן והשמאל לא ישנו דבר בענייני דת ומדינה. הדבר היחיד שנקבל זו עוד מפלגת "לשון מאזניים", שתחבור לשמאל כדי להביא עלינו התנתקות שנייה.
ד"ר לימור סמימיאן־דרש היא מרצה בכירה בביה"ס למדיניות ציבורית וממשל באוניברסיטה העברית
