בואו נדבר רגע על התמכרויות. ואני לא מתייחס ישירות לדבריו של אברי גלעד, כי הוא התכוון לשינוי בתוך המחנה הלאומי. הדרך שבה ניצלו את דבריו היא נושא אחר.
המילה "התמכרות" נאמרת בדרך כלל בהקשר שלילי. התמכרות לסמים, אלכוהול, מתוקים, ניקוטין, משחקי מחשב, ג'אנק פוד. כל מה שהורס לנו את החיים ואת הבריאות, אבל קשה לנו להפסיק לצרוך. בשיח היומיומי, משתמשים בביטוי בהשאלה גם ביחס לדברים חיוביים: מכורה לילדים שלי, מכור לכושר, מכורים לטיולים; כל מה שעושה לנו טוב.
עכשיו מושאל הביטוי לשיח הפוליטי: חלק מאיתנו מתוארים כ"מכורים" לנתניהו. השאלה היא, אם זה דומה יותר להתמכרות לסמים או "התמכרות" לאורח חיים בריא. בואו נבדוק: יש מחנה אחד שכבר ניסה את הדרך שלו יותר מפעם אחת. הזהירו אותו שזה מזיק, מסוכן וקטלני. נתנו לו דוגמאות מההיסטוריה, הדפיסו על החפיסה: "משרד הבריאות מזהיר". אבל הוא לא הקשיב. הוא רצה ליהנות מהרגע, להזריק שלום מדומה, להצטנף בפינה ולרעוד בעיניים עצומות.
האם המחנה הזה הסיק מסקנות? מה פתאום. ככל ששקע יותר ויותר בהזיותיו, ככל שהנזק גדל, כך הוא רצה עוד. וכמו כל מכור, גם הוא סירב להכיר בהיותו מכור, והתעקש "אני יכול להפסיק מתי שאני רוצה".
העובדות לא הפריעו: פיגועי ההתאבדות, האינתיפאדה, ההתנתקות, הטילים על אשקלון ובאר שבע, על תל אביב. כאשר התממשו כל האזהרות, אחת לאחת, הם ביקשו עוד מנה: השלום, התהליך, שתי מדינות, ועוד סמי הזיה. כל מי שעיניו בראשו רואה לאן הם הובילו אותנו. זו ההתמכרות האמיתית.
אז האם נתניהו הוא התמכרות? ואם כן, מאיזה סוג, ומה היקף הנזק? אפילו יריביו של נתניהו לא מסוגלים להסביר מה בדיוק הבעיה במדינה, ולא מצליחים להצביע על שום דבר מהותי. להפך, המדינה משגשגת מאי פעם, יותר ממה שחלמנו. המצב המדיני השתפר לאין שיעור, ועוד בלי ויתורים אינסופיים וללא התרפסויות מדיניות, שהורגלנו לחשוב שהן תנאי לכך שלא יזרקו אותנו מכל המדרגות. מעמדה של ישראל איתן, הקשרים עם העולם, כולל העולם הערבי, חזקים מתמיד. התשתיות בארץ השתפרו, משבר המים נפתר. ישראל מייצאת גז, מייצאת אנרגיה. כל זה מתנהל תוך מאבק בנרקומנים שרצו להישאר מצונפים בפינת החדר ולרעוד. מי חלם על כל זה לפני 10־15 שנים?
נתניהו הוא טיפול הגמילה, לא ההתמכרות.
המילה "המצב", שהיתה חלק מהשיח היומיומי בעבר, נעלמה מהלקסיקון. מישהו שם לב? לא, כי זה קרה בהדרגה. לאורך שנים נרשם כאן שיפור במצב הכלכלי, הביטחוני, המדיני. אין יותר "מצב" כללי שמגדיר את המציאות כולה; יש נקודות בעייתיות לטיפול.
אז כן, אני מכור לדבר הנפלא הזה שנקרא ישראל, למה שהיא הפכה. למדינה שרבים מדי מיושביה כפויי הטובה לא יודעים להעריך. ואם תרצו - מכור למי שאחראי ישירות לשיפור המדהים שחווינו, שיפור שבא בהדרגה, בחוכמה, בדאגה אמיתית. יציאה ממצוקה לעוצמה, מתחושת חרדה לדהירה חופשית קדימה. אפילו למשה רבנו הציקו נודניקים שרצו לחזור למצרים, אז ברור שגם לנתניהו יהיו (רגע, נחסוך לכם את הטוקבק: "אהה, אז אתה משווה אותו למשה רבנו?". לא, נא לקרוא שוב).
על החתום - מכור גאה.
