אי ביצוע החלטת הממשלה להעלות את גיל הפרישה לנשים היא תולדה של אוזלת יד של האוצר, הממשלה וההסתדרות. אין שום אפשרות שקרנות הפנסיה יוכלו לעמוד בהתחייבויותיהן מבלי להתאים את גיל הפרישה לתוחלת החיים. גיל הפרישה הנוכחי לא נקבע באופן אקראי. הוא תולדה של חישוב אקטוארי המבוסס על שיעורי ילודה ותוחלת חיים. גיל הפרישה חייב להתעדכן מדי כמה שנים, בהתאם לשינויים, במקרה זה השינויים המבורכים.
ברור מאליו שלא ניתן לבצע את השינוי באבחת החלטה אחת. נשים שאינן עובדות צריכות להמשיך לקבל את קצבת הביטוח לאומי שלהן בגיל הפרישה הנוכחי. ניתן להחריג אוכלוסיות נוספות בשלב מעבר, אבל באופן כללי, במיוחד כשמדובר בנשים בהסדר פנסיה תקציבית, אין מנוס מהעלאה מיידית של גיל הפרישה.
השר כץ, כמו גם ראש ההסתדרות לשעבר, ח"כ אבי ניסנקורן, הפעילו מכבש לחצים על ראש הממשלה לדחות את יישום ההחלטה, מבלי לפגוע בפנסיונרים. במילים אחרות, לתת לציבור כולו לממן את אוזלת ידם. דרישתם היא לממן נשים חזקות – שצברו זכויות פנסיוניות – באמצעות הקופה הציבורית. ברור שלאנשים האיגודים אין שום בעיה מוסרית עם זה, אך אסור לקבל עוד את העיקרון המופקר הזה. ניתן להצדיק מימון ציבורי של קשישים מחוסרי זכויות פנסיוניות, או בעלי פנסיות קטנות במיוחד, אך לא מימון של כלל הפנסיונרים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
