אל תתגעגעו אל ירושלים הקטנה, האינטימית ובעיקר המחולקת מלפני 1967. התרחקו מאידיאליזציה מלאכותית של הימים ההם. אין כל רומנטיקה בגדרות התיל, בחומות הבטון ובשכונות הספר המאוימות. אין נוסטלגיה אמיתית בהר הצופים המנותק מירושלים העברית, או בשדות המוקשים שהיו פרושים בשטח ההפקר בין שני חלקי העיר לאורך שבעת הקילומטרים של "הקו העירוני".
ירושלים, שחסידי חלוקה שוטים בני דורנו, מתרפקים עליה בגעגועים, היתה עיר קצה ללא מוצא, נחשלת ומפגרת מבחינה כלכלית, על גבול שטח עוין של מדינת אויב. התיירים לא התעניינו בה באמת. מוקדי העניין האמיתיים - העיר העתיקה והמקומות הקדושים לאסלאם, לנצרות וליהדות - נותרו מעבר לגבול.
ירושלים העברית, אבחן לימים הגיאוגרף פרופ' עמירם גונן, "דיממה אנשים ודיממה עסקים". לאורך קו הגבול, היו תושבי שכונות ספר כממילא, ימין משה או מוסררה, חשופים לאש צלפים ירדנים. בבית צפאפא המחולקת בין ישראל לירדן, התקיימו חתונות משני צידי הגדר. על גגות הבניינים הגבוהים בירושלים - כהיכל שלמה, בניין ההסתדרות ברחוב שטראוס, או מתחם נוטרדאם - טיפסו משפחות כדי להשקיף בעיניים כלות על הכותל, על הר הבית, על קבר רחל והר הזיתים. לימים, כשהגענו אל קברי יקירינו בבית העלמין היהודי הגדול והעתיק בעולם, מצאנו אותו שדוד והרוס. הערבים ניפצו עשרות אלפים מקבריו וממצבותיו והפכו אותם למדרגות, לקירות בתים, לגרמי מדרגות ואף למחראות ציבוריות. יש תמונות. הכל מתועד.
המשורר הירושלמי יצחק שלו, שכאב בשיריו את חלוקתה של העיר, כתב בדם ליבו, כי גג מנזר נוטרדאם היה לו כנבו, "את הקודש אראה ואליו לא אבוא". "אוי לעיר אין דרום לה, לעיר אין צפון, לעיר ששכלה פאת מזרח", קונן שלו, "חסומת אפקים וכבולת מרחקים, על יפי במותיה מסך".
חיים גורי תיאר ב"במחנה נח"ל" של יולי 1962 את ירושלים החצויה של הימים ההם. הוא ציין ש"לא תמיד" חשו תושביה בקרע שנפער בבשרה: "... אתה רחוק. אתה עסוק", אבל "יום אחד אתה ניצב מולה כמנסה לראותה מחדש. אתה הולך, הולך ונעצר. לפניך מדרגות. פח חלוד. תיל בן 15 שנה. עצור. לטובתך. אם תמשיך ללכת, תיחשב במקרה הטוב למטורף. במקרה הגרוע - לירוי. כאן יורים. הכל מוטל כמנמנם בחמת הצהריים.... הדברים קפאו בתש"ח־תש"ט. מאז ללא תמורה... כאן קץ כל דרך. קץ כל שיחה...". יהודה עמיחי סיפר על הילדים מצידו האחד של הגבול שאוחזים בידיהם עפיפונים הנישאים אל צידו השני. א.ב. יהושע תיאר את "קו האימה האופף את ירושלים", ואילו אורי צבי גרינברג שרטט את העיר הפצועה בדמות "ארץ ללא רקיע וכשרוול הגידם".
אז אל תתפתו לאירועי נוסטלגיה שיום ירושלים מספק מעת לעת. ירושלים של היום היא אמנם עיר עתירת בעיות, אבל גם עתירת הישגים. כל קשייה אינם דומים כלל לפצעיה כעיר חצויה ומחולקת. 52 שנה אחרי איחודה, ירושלים היא עיר שלצד העימות הלאומי והדתי, מתקיימים בה גם מערכות של דו־קיום ונורמליזציה, ומרקמים של חיים משותפים בין יהודים לערבים. הנורמליות הזאת מתפרשת על פני תחומים רבים ומגוונים: כלכלה, מלונאות, תחבורה, רפואה, הסעדה, בילוי, תעסוקה, ועוד ועוד. הנתונים מרשימים. כדאי פעם להקדיש להם יותר תשומת לב. תהיה בכך נחמה שאולי תרכך את הקשיים. כי בניגוד לנראות הבולטת שלהם, אינם מכסים על הכל. המציאות מורכבת יותר. היא אינה שחור ולבן. עדיף פי כמה להתמודד עם קשיי האיחוד, מאשר לחזור אל חוליי החלוקה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
