דבר מוזר קרה לנשיא טראמפ. רק לפני חצי שנה הכריז כי תפקידה ההיסטורי של ארה"ב במזרח התיכון הסתיים, וכי בכוונתו לצמצם בהיקפם של הכוחות האמריקניים באזור ואף לפנות את כלל החיילים השוהים עדיין בסוריה.
הנשיא הסביר שאמריקה איבדה כל עניין במזה"ת משום שהיא אינה זקוקה עוד לנפט המצוי בו, ומשום שדאעש, שאיים להביא את הטרור האסלאמי אל אדמתה, חוסל. הוא הוסיף כי מבחינתו, איראן יכולה עתה לעשות ככל העולה על רוחה, הגם שבשל העיצומים הכלכליים היא נחלשת והולכת. בכל מקרה, סיכם, ישראל יכולה להגן על עצמה בזכות הסיוע הכלכלי מארה"ב.
לא עברו חודשים ספורים, וטראמפ נשאב בחזרה לאזור שאותו ביקש לעזוב, מתגבר בו את הכוחות האמריקניים ואף שולח מטוסים ואוניות קרב. נראה שלנשיא לא נותרה ברירה נוכח קולות המלחמה מטהרן. למעשה, אין מדובר רק בקולות, אלא גם, ובעיקר, במעשים: שורת מתקפות איראניות נגד בעלות בריתה של וושינגטון באזור. בטהרן היה כנראה מי "שהריח דם" ופירש את הכרזותיו של טראמפ על התנתקות מן המזרח התיכון כביטוי לחולשה.
ארה"ב של טראמפ לומדת, אפוא, בדרך הקשה את השיעור שישראל למדה על בשרה בעשור הקודם בעזה ובדרום לבנון. ניתן לצאת מעזה, אך עזה לא תמהר "לצאת" ולעזוב את ישראל לנפשה, אלא תרדוף אחריה גם אם זו תיסוג כליל. על אותו משקל, ארה"ב יכולה להוציא את כוחותיה מהאזור ולהתנתק ממנו, אבל הטרור האסלאמי מבית מדרשם של אל־קאעידה ודאעש, ולצידם גם איראן ושלוחיה, יוסיפו לרדוף אחרי ארה"ב, לפגוע בה ובשטחה, באינטרסים שלה ובבעלי בריתה באזור ובעולם.
המעורבות האמריקנית באזור ידעה לאורך העשורים האחרונים עליות ומורדות, הצלחות וכישלונות, והמסקנות מקבלות משנה תוקף נוכח האתגרים הנוכחיים במזה"ת.
ראשית, אם ארה"ב מבקשת למלא תפקיד מרכזי בעולם - למשל, באזורים אסטרטגיים מבחינתה דוגמת המזרח הרחוק - אסור לה להותיר את המזרח התיכון מאחור. זוהי מסקנה שאליה הגיעו גם הרוסים, ולראיה, פוטין מוביל את רוסיה למעמד הובלה בעולם דרך מעורבות גוברת באזורנו. מרכזיותו הגיאוגרפית, הכלכלית והמדינית של המזה"ת אינה מאפשרת התנתקות, אלא מחייבת מעקב ושליטה.
שנית, השאלות שעל הפרק במזרח התיכון אינן מקומיות ואינן מוגבלות לאזור ולתושביו. המדיניות האיראנית אינה הגנתית במהותה, אלא יוזמת והתקפית, והיא יוצרת איום של ממש. ניתוק מגע מהאזור לא יפתור אלא רק יחריף את האיום. גם הלוחמה הכלכלית שאומצה על ידי טראמפ עשויה להשיג יעדים מוגבלים בלבד, ולא לשנות את המציאות האזורית מיסודה.
ולבסוף, ארה"ב נהגה לראות בעבר באיראן ולאחריה בתורכיה, וגם במדינות המפרץ, את אבני היסוד לנוכחותה באזור ולהגנה על האינטרסים שלה. אלא שכל אלו הכזיבו. איראן הפכה לאויב, ואי אפשר לסמוך יותר על תורכיה, המהדקת את קשריה עם מוסקבה, ולא על מדינות ערב השקועות בקשיים וצרות מבית. על רקע זאת, מתברר לארה"ב פעם נוספת, כי ישראל היא בעלת הברית היחידה שעליה היא יכולה להישען בשעת משבר. הקשר עם ישראל הוא לא מכשול, אלא אמצעי לחיזוק מעמדה האזורי של ארה"ב, בפרט כשמדינות ערב והמפרץ זקוקות יותר מתמיד למשענת חזקה שתסייע להן מול טהרן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
