רעל הכסף

הגידול בצריכה הפרטית ובאשראי ביחס לצמיחה, מעיד כי אנשים לווים כסף כדי להעלות את רמת חייהם • כך הפך הכסף הזול למגפה נרחבת, ופיתה את הבנקים לדחוף אשראי להמונים

אפשר להתווכח על המדדים לבחינת חוסנה הלאומי של מדינה, אבל ברור שהבנקים הם אחד המפתחות לבחינה הזו. אנחנו חיים בעידן שבו רוב מוחלט של ההון שלנו שמור בזיכרון דיגיטלי ומנוהל במוסדות הללו. כך, למשל, הבנקים מהווים 20% ממדד החברות המובילות בארה"ב, מדד S&P 500. במדד 35 החברות הגדולות בבורסה בת"א (ת"א 35), חמשת הבנקים - הפועלים, לאומי, דיסקונט, מזרחי־טפחות והבינלאומי - מהווים כמעט 28% ממנו. 

השבוע פורסמו דו"חות הבנקים לאומי והפועלים. במקביל, הפיקוח על הבנקים בבנק ישראל פרסם את הסקירה השנתית. המפקחת על הבנקים, ד"ר חדוה בר, מסכמת את השנה באופן חיובי, תוך שהיא מסבה תשומת לב לסיכונים שבמערכת. ייתכן שהסיכונים מינוריים, למערכת שבה הגידול ברווחיות נשען בעיקר על גידול בהקצאת אשראי הגבוהה משיעורי הצמיחה במשק.

במצב הנפלא הזה בנק הפועלים רושם עלייה של 19% ברווח הרבעוני, עם רווחים של יותר מ־821 מיליון שקלים. לאומי רושם רווח של 1.09 מיליארד שקלים, עם תשואה פנטסטית על ההון של 12.7%, לעומת ממוצע של 8.5% במערכת הבנקאית בשנה שעברה.

גם הבנקים הבינוניים רשמו רווחים נאים, עם המשך גידול בהקצאת האשראי, שלפי הפיקוח על הבנקים הסתכם בשנה שעברה בגידול של 6.5%. המפקחת מציינת שחלה ירידה בשיעור ההקצאה לאשראי הצרכני - זאת אומרת גידול של 1.2% "בלבד", אך חל גידול מרשים בהקצאה לאשראי לדיור, בשיעור של 6.4%.

גידול בשיעור שכזה, בשנה שבה חלה האטה משמעותית בענף הבנייה, עשוי ללמד שמדובר בנטילת משכנתאות, הנרשמות כאשראי לדיור, לצורך שימוש צרכני בכספים. גם הגידול החריג באשראי העסקי, בשיעור של 7%, לא בהכרח הוקצה באמת לגידול עסקי, אם נצליב את הנתון הזה עם הגידול העסקי בפועל. 

בנק ישראל משדר אותות הרגעה נוספים בדמות ההשוואה הבינלאומית, המראה שהאשראי למשקי הבית בישראל מהווה 42% מהתוצר (תמ"ג), לעומת 77% בארה"ב או 53% בגרמניה. האשראי הזה כולל הקצאת אשראי של הבנקים, המוסדיים וחברות האשראי. זה נכון שבעיית האשראי הצומח למשקי בית אינה ייחודית לנו, אך לא רק שקשה למצוא בכך נחמה, מדובר במכפיל נוסף לסיכון. 

דיבידנדים נטולי משמעות

אחרי שנים של גידול באשראי, בסביבת ריבית נמוכה מאוד והדפסות כסף ענקיות בארה"ב ובאירופה, אי אפשר שלא להיזכר בכלכלן שהיה מאוד לא פופולרי בשנות ה־20 של המאה הקודמת בארה"ב - בנג'מין מקאליסטר אנדרסון, שחזה במדויק את פרוץ המשבר הגדול בסוף שנות ה־20.

נראה שלו היה חי, הוא היה יכול למחזר את אמירתו המפורסמת: "אין רעל מסוכן יותר מכסף זול ואשראי מופרז. כשספקנים שאלו שאלות פרוזאיות על רווחים מול הערך לפי הספרים, השתיקו אותם במקהלה נזעמת שענתה... אנחנו חיים ב'עידן חדש' שבו לערך בספרים אין שום משמעות, גם לא לדיבידנדים.

"אנחנו יכולים להוון רווחים בכל שיעור שדמיוננו משיג. לסטודנט להיסטוריה כלכלית הקולות האלו מוכרים... הם נשמעו פעמים רבות בשווקים רבים. אין סיבה מסוימת לבואו של המשבר הבא (מלבד האשראי). התמוטטות גדולה הפכה לוודאית ברגע שספקות והרהורים ניפצו את כישוף המגפה ההמונית, והמבנה המופרך של המחירים נדון להיעלם ברגע שמספר מספיק של אנשים החלו להשתמש בנייר ועיפרון כדי לעשות חישובים".

גם כיום דבריו של מקאליסטר יישמעו ככפירה בעיקר, אך כנראה שגם כיום הם נכונים. לאורך זמן הגידול באשראי אמור להיות דומה לגידול בצמיחה, או קצת יותר גדול ממנה. אם נחשוב ברמה של משקי הבית - הרעיון של נטילת אשראי הוא מציאת איזון בהכנסות השוטפות עם ההכנסות וההוצאות העתידיות.

במילים אחרות - אם אני רוכש דירה שאגור בה כל חיי ואני מעריך שאקצה למגורים 4,000 שקלים לחודש במשך חיי, אז אטול הלוואה גדולה עכשיו, ארכוש את הדירה ואשלם אותה לאורך חיי. גם הבנקים מעריכים מה יהיה שיעור הצמיחה בשנים הקרובות, ואמורים להקצות אשראי כדי לאפשר לבנות עסקים שיאפשרו את הצמיחה הזו ואת רווחיהם העתידיים שייגזרו ממנה.

אך כשלאורך שנים רואים גידול בצריכה הפרטית וגידול באשראי בשיעור כפול ומשולש מהגידול בצמיחה, ניתן להבין להיכן זורם הכסף - לצריכה, הרבה יותר מאשר להשקעות. אם נחזור למשל הביתי: אנשים לווים כסף כדי להעלות את רמת החיים שלהם ולא כדי לפרוס את רווחיהם העתידיים באופן שונה. 

המשבר שבפתח

בסקר שערך הפיקוח על הבנקים בקרב 90 נושאי משרות במערכת הבנקאית, הם נשאלו על הסיכונים במערכת. שלושת הסיכונים הגדולים ביותר לדעתם הם: סייבר, רגולציה וטכנולוגיה. האשראי הצרכני דורג על ידיהם במקום הרביעי. 

גם בפיקוח מזכירים את המקרה של חברת אקוויפקס, אחת מחברות דירוג האשראי הגדולות בעולם, שבשנת 2017 דלף ממנה מידע על 140 מיליון לקוחות. המקרה הזה עלה לה עד כה 1.4 מיליארד דולר, והביא להורדת דירוג האשראי שלה. מכיוון שכאמור כספינו כבר לא מרשרשים זה שנים רבות, ואפילו לא מרצדים על מסכים, אלא שמורים כביטים של זיכרון, הרי שברור שזהו סיכון מובנה. אם בעבר הסיכון המיידי של הכסף היה שוד כספות, כיום מדובר בהשתלטות סייבר. גם הרגולציה היא סיכון מובן מאליו, והשינויים המבניים מאיימים גם בהמשך על המערכת. ומכיוון שהמערכת הבנקאית הופכת במהירות לטכנולוגית, התהליך עשוי לטרוף את הקלפים.

בשנתיים האחרונות חל גידול של 15% בשיעור הפעולות שמבצעים לקוחות הבנקים בדיגיטל. ב־2017 נחצה לראשונה רף ה־50%, ומאז רוב הפעולות מבוצעות שלא באמצעות פקיד. אגב, מספר עובדי הבנקים ממשיך לרדת, בקצב איטי יותר מבעולם, אך עקבי. כיום מועסקים בבנקים 41,500 עובדים, לעומת 48,300 ב־2011.

יוצא אפוא ששלושת הסיכונים הראשונים שצוינו במערכת הם סיכונים בתפעול השוטף של הבנק ואינם קשורים למהותו. הסיכון הבא אחריהם, לדעת נושאי המשרות בבנקים, הוא האשראי הצרכני - אתם, קוראי שורות אלה.

אלא שמנקודת הראות שלנו, משקי הבית, הסיכון האמיתי הוא הבנקים. הכסף הזול הפך למגפה המונית, כדברי מקאליסטר, ופיתה את הבנקים בעידוד הבנק המרכזי, לדחוף אשראי למשקי הבית. רבים נוטלים אשראי בריבית הגבוהה פי 20 (5%), במקרה הטוב, ממחיר הכסף לבנקים (0.25%).

במקרים רבים הבנקים וחברות האשראי מקצים הלוואות בריבית הגבוהה פי 40 ויותר ממחיר הכסף, ועל כך הפיקוח על הבנקים אומר ש"המערכת יציבה ומציגה רווחיות נאותה". אז, כאמור, זה נכון גם כיום - אם נעזוב לרגע את התיאוריות הרווחות ונערוך חישובים פשוטים על האשראי הלאומי שלנו, אנחנו אמורים להיתקל בבעיה לא מוסברת אחרת מאשר משבר אשראי בפתח. √

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו