הכמיהה התמידית להתרחב

מלחמת ששת הימים נתפסת כצומת דרכים מכריע במפעל הציוני • אלא שמגמת ההתנחלות והתכנים המשיחיים הם רק חוליה נוספת בתהליכים שהחלו מפלגות הפועלים ותנועת החרות

יום השנה למלחמת ששת הימים מתנגש מדי שנה בסלעי המחלוקת הישראלית - מי סטה מן הדרך הציונית ומי חולל את התפנית. כל צד במחלוקת מסביר כיצד זה שמנגד הוא שסטה מן הדרך. "הכל התחיל עם הניצחון ב־1967", נוהגים להאשים, "הציונות הדתית חוללה חלומות חדשים, הדתיים נעשו לפתע משיחיים, הימנים ללאומנים". מאז מיטלטל השיח הישראלי בין הודיה על הניצחון הגדול בכמיהה להרחבת האחיזה הישראלית בנחלת אבות, לבין ערגה ל"שנים הטובות" שקדמו למלחמה ובתקווה לסיום הכיבוש.

המלחמה אכן היתה נקודת תפנית להתהוות גדולה, אולם בכל הקשור למגמת ההתנחלות ולתכנים משיחיים במפעל הציוני, היא רק האיצה תהליכי המשך לדרך שהובילו מפלגות הפועלים החלוציות ותנועת החרות. 

שירה של נעמי שמר, "ירושלים של זהב", בביצועה של שולי נתן בבנייני האומה ביום העצמאות 1967, נתן באותם ימים ביטוי גלוי לאווירת הכמיהה בציבור. מרגע ביצועו, התקבל השיר בהתרגשות סוחפת ובלתי צפויה. נתן, שכבר ירדה לחדר ההלבשה, נקראה על ידי ראש עיריית ירושלים, טדי קולק, לשוב לבמה לביצוע חוזר. במילותיו, פרט השיר על נימיו של מבנה עומק תודעתי, שפרץ לרגע בעוצמה מפתיעה. 

"זהו החזון אשר לפי אמונתי העמוקה הביא אותנו עד הלום". בן־גוריון בכותל, בתום מלחמת ששת הימים // צילום: ELDAN DAVID/לע"מ

ללא רקע זה, קשה להסביר את הדינמיקה שחוללה את התפתחותה והתנהלותה של המלחמה. ללא פרץ הכמיהה לחבלי מולדת שנותרו בסיום מלחמת העצמאות מעבר לגבול, אין דרך להסביר מדוע לאחר ביצועו המושלם של מבצע "מוקד" כנגד חילות האוויר של צבאות ערב, ולאחר שהושגה הכרעה בחזית סיני כבר ביממה הראשונה, נמשכה המתקפה הישראלית גם בחזיתות ירדן וסוריה. עם כיבוש ירושלים אמר משה דיין: "חזרנו לקדושים שבמקומותינו, חזרנו על מנת שלא להיפרד מהם לעולם. לשכנינו הערבים אנו מציעים גם בשעה זו, ואף ביתר תוקף בשעה זו, יד לשלום" (7.6.67).

המעבר לדרך פעולה אקטיבית

משיחיות היתה שזורה בעומק הגותם של מנהיגי תנועות הפועלים מראשית דרכם, ובני הציונות הדתית רק המשיכו זאת. רוב מובהק של מייסדי התנועה למען ארץ ישראל השלמה היו אנשי תנועת העבודה, ובהם המשוררים חיים גורי ונתן אלתרמן. גם אם נכון כי בני הציונות הדתית העצימו במינון חדש את ממדי התוכן המשיחיים, בכל זאת לא הם היו הראשונים להיאחז בהם. בשנים שקדמו למלחמת ששת הימים, חזר בן־גוריון והדגיש בגלוי וללא הסתייגות את הכרתו במרכזיות החזון המשיחי להכוונת מפעלנו. 

בסיכומו למבצע סיני, אמר ראש הממשלה: "זהו החזון המשיחי הפועם אלפי שנה בלב העם היהודי, ולפי אמונתי העמוקה הוא אשר הביא אותנו עד הלום, ורק אם נישאר נאמנים לו כל חיינו, תקום תוחלתנו ההיסטורית במלואה" ("מדינת ישראל המחודשת", עמ' 524).

בתגובה לתביעת הפילוסוף נתן רוטנשטרייך, בליל שבת פברואר 1961 בקיבוץ חולדה "לשים קץ לתקופת המשיחיות הפוקדת את ישראל זה קרוב לחמש עשרה שנה", ענה בן־גוריון בישיבת מרכז מפא"י: "אל ילמדונו ש'תקופת המשיחיות' עברה, כי אם היא עברה לא יהיה לנו קיום" (19.3.1961). 

רבים יתמהו על דברי בן־גוריון אלה, כי הציונות נתפסת בדימוי הישראלי הרווח דווקא כפניית עורף לרעיון המשיחי. ההסבר פשוט: קיים פער בין דימוי המשיחיות כפי שמיוצג על ידי החרדים, לבין המשיחיות הציונית, שבה תמכו בן־גוריון והרב קוק. דימוי המשיחיות החרדי מושפע במידה רבה מהנצרות ומתבטא בהמתנה פסיבית לבוא המשיח, כגאולה הבאה כולה מלמעלה. הציונות, לעומת זאת, פנתה לדרך פעולה מעשית אקטיבית, בהבאת הגאולה בהשתדלות האדם. זו תפיסת הרעיון המשיחי בתורת האר"י הקדוש, כמו גם בתורת רבי חיים בן עטר, בהטלת חובה על האדם להשפיע במעשיו על הבאת הישועה וקידום הגאולה. 

ויתור פרגמטי כשלב ביניים

בעבור תומכי רעיון הנסיגה לקווי 67', בן־גוריון נחשב מופת. הוא שהסכים ב־1937 למתווה ועדת פיל לחלוקת הארץ, והסכים בנובמבר 1947 להחלטת האו"ם להקמת מדינה יהודית במחצית שטחה של ארץ ישראל המערבית.

אלא שגם בשעותיו הקשות, כשבחר להסכים ב־1937 לחלוקת ארץ ישראל המערבית ומצא עצמו בעימות מול ברל כצנלסון ויצחק טבנקין, בן־גוריון לא פנה עורף לחזון גאולת ישראל. הדריך אותו הגיון פעולה בתורת שלבים, וכך הסביר באותה שנה: "בשטח זה, עליו אמורה לקום המדינה היהודית, אין אפשרות לפתור את השאלה היהודית. אולם ההצעה יכולה לשמש שלב מכריע בדרך להגשמת הציונות הגדולה. היא תקים בארץ בזמן הקצר ביותר את הכוח היהודי הממשי, שיביא אותנו למחוז חפצנו ההיסטורי" (דוד בן־גוריון, במערכה א', עמ' 128). 

במילים פשוטות: בין אפס ריבונות בארץ ישראל, לבין ריבונות מיידית רק בחלק מארץ ישראל, בן־גוריון בחר בריבונות מיידית. פיתוח המומנטום הוא הדבר שהיה החשוב בעיניו. הוויתור הוא הכורח הנכון לשעתו, אך לרגע אינו סופי. קיום תודעתי כזה מצוי בהמתנה מתמדת לשעת כושר למהלך נוסף. מלחמת ששת הימים מנקודת מבט זו היא תחנה ברצף תהליכי, שהחל מראשית ימי שיבת ציון, דרך מלחמת העולם הראשונה, הצהרת בלפור והמאמץ רחב ההיקף שבא בעקבותיה. כך גם מלחמת העצמאות שהסתיימה עבור רבים בתחושה של אי השלמה, לוותה בהמתנה להזדמנות הבאה. נכון שהתקיימה בין 1948 ל־1967 מגמה לביסוס יציבות ונורמליות, אלא שלרגע לא תמה הציפייה אל המרחבים שנותרו מעבר לגבול. 

תא"ל (מיל') דב תמרי הצביע במחקריו על ביטויה של תפיסה זו, בגילומה בתוכניות האופרטיביות של המטה הכללי, משנות ה־50 ועד לפריצת מלחמת ששת הימים. 

הפיצול בשאלת עתיד הציונות

מלחמת ששת הימים, כצומת דרכים, חוללה התהוות משמעותית בהתפתחות המפעל הציוני והמזרח התיכון. אולם מבחינת הגיונה בסיפור הציוני, היא היתה רק תחנה בתהליך שהיה אמור מראשיתו להתפתח בהגיון תורת השלבים. 

עיגון המלחמה כשלב בדינמיקה ארוכת טווח, מטיל על האירועים פרספקטיבה אחרת מזו המוטלת עליה, על ידי אלה המבקשים לראות בקווי שביתת הנשק ששררו עד בוקר 5 ביוני 67' מצב קבוע שהיה אמור להתקבל כסופי.

זו, אם כן, שאלת חיינו: מה השתנה ומי השתנה? כאן החל הפיצול בשאלת עתידו של המפעל הציוני. בשל כך, להבנת דרכה של מדינת ישראל נחוצה התבוננות מחודשת במערכת התודעתית שחוללה אז את עומק התפנית ההולכת ומעצבת מאז את שאלת עתידנו בארץ ישראל.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו