האחריות מתחילה מלמעלה

אסור לשכוח מי הוביל לבחירות המיותרות באפריל, שאם לא הן, לא היינו מגיעים לבחירות כעת • ליברמן הוא רק שחקן משנה בתסריט שנתניהו ביים, כתב ומגלם בו את השחקן הראשי 

צריך היה כישרון פוליטי מיוחד מאוד כדי להפוך דווקא את אביגדור ליברמן ל"איש הרע" של השבוע החולף. לא שהתרגשתי כל כך מדבקותו של האיש בערכים ובמוסר, ומנכונותו להיאבק למען חוק הגיוס כמי שמציל את ישראל מידי פלשתים, אבל כל התזזיות הפוליטיות של החודשים האחרונים נוצרו בגלל איש אחר, שהצליח לטפלל (לעשות מניפולציה) את המערכת כולה, למען האינטרסים האישיים מאוד שלו. לא היתה כזאת בישראל.

את הבחירות לכנסת ה־21 היה צורך לקיים לקראת סוף השנה הזו, כפי שתוכנן מלכתחילה. ברגע ששמע ראש הממשלה, בנימין נתניהו, כי הפרקליטות נערכת להגיש כתב אישום נגדו לפני שימוע, החליט להקדים את הבחירות כדי לא לרוץ לראשות הממשלה כשבידו כתב אישום. 

הבחירות התקיימו ב־9 באפריל לא בגלל סיבות מדיניות עמוקות ולא בגלל סיבות כלכליות שחייבו את הקדמתן, ובוודאי לא בגלל דרישות פוליטיות שלא היה אפשר למצוא להן פתרון. הסיבה האמיתית לקיום הבחירות האחרונות היתה אך ורק בגלל החלטת הפרקליטות להגיש כתב אישום, החלטה שלא בוטלה, כידוע, למרות הקדמת הבחירות.

אל תצפו לתורים ארוכים של בחורי ישיבה בלשכות הגיוס. תלמידי ישיבה בבקו"ם // צילום: גדעון מרקוביץ

בסופו של דבר, בתום קמפיינים מכוערים ונמוכים במיוחד, הבחירות לא הביאו ניצחון לשום צד. לראשונה בהיסטוריה הישראלית זכו שתי המפלגות הגדולות באותו מספר מנדטים בדיוק, וכיוון שנתניהו התחייב לשלב את סגן שר הביטחון, אלי בן דהן, מ"איחוד מפלגות הימין", ברשימת הליכוד לכנסת (במקום ה־27), ו"להחזירו" למפלגתו האמיתית מייד אחרי הבחירות, אמור להיווצר מצב שבו לכחול לבן 35 מושבים בכנסת, ולליכוד 34 בלבד. גוש הימין־חרדים, בכל מקרה, גם ירד במנדט אחד כתוצאה מהבחירות האחרונות, מ־66 ל־65.

כיוון שכחול לבן הודיעה מראש כי תסכים להקים קואליציה או להשתתף בקואליציה עם הליכוד, כל עוד לא עומד בראשו אדם שמעליו רובצת עננה כבדה של חשדות לשוחד, נקלע נתניהו למצב שבו הצטמצם מאוד מרחב התמרון שלו, והוא היה יכול להקים רק ממשלת ליכוד־חרדים־ימין־ימין קיצוני, עם תלמידי כהנא.

שותפיו האידיאולוגים של נתניהו אינם חבריו האישיים, והם ניצלו את המצב שנוצר בעקבות הבחירות כדי לסחוט ממנו את המרב: סיעה של ארבעה היתה אמורה לקבל את תיק האוצר, סיעה של חמישה - את תיק הביטחון, וסיעה של שבעה - את תיקי המשפטים והחינוך. באופן מפתיע, לא הסתפק ליברמן בתיקים, והוא שיחק משחק של מי שאינו יכול להפסיד: אם ייענו לחמש דרישותיו המפורסמות, יוכל להיכנס לממשלה כמי שהכריע את יריביו הפוליטיים וקיבל את כל מה שרצה, ואם לא ייענו הדרישות - יהפוך לגיבור לאומי שלא הסכים למכור את "עקרונותיו" עבור תיקים בממשלה. בנושאים הגדולים (למשל, המלחמה הבאה בעזה) הוא הצליח - ככל הנראה - להגיע להבנות עם נתניהו, אבל בעניין חוק הגיוס היה צורך בהסכמת החרדים, ואותם לא היה יכול ראש הממשלה לכופף.

במצב זה נותרו בידיו של נתניהו רק 60 חברי כנסת, ואין בכך די. זהו הרגע שבו המועמד להרכבת הממשלה שב לנשיא - והיו כבר דברים מעולם - ומודיע לו בעגמומיות כי לא עלה בידו להרכיב ממשלה. 

אבל המניע האישי חוזר על עצמו: נתניהו החליט, כנראה, שלא יתמודד עם השימוע ואחר כך - אם יהיה בכך צורך - עם משפט השוחד שלו, כפי שעשה אהוד אולמרט כאשר התפטר מראשות הממשלה. הוא רוצה להגיע להליכים המשפטיים כראש ממשלה, כפי שהחוק מתיר זאת. אם יודיע לנשיא כי אינו יכול להקים ממשלה, ינסה הנשיא לאתר חבר כנסת אחר שיוכל לעשות זאת בתוך שבועיים. כדי למנוע זאת החליט נתניהו לעצור את המהלך הנשיאותי, ולהכניס את המדינה למערבולת של בחירות חדשות, דבר שלא אירע בישראל מעולם.

כאשר הופיע ראש הממשלה ביום שני השבוע בכל הערוצים, שפך את מררתו על ליברמן והקשיים שהוא מערים, והסביר את העלות המטורפת של הבחירות החדשות ואת השיתוק שאליו תיכנס המדינה בגלל מערכת הבחירות, הסכמתי איתו כמעט בכל מילה. הבעיה היחידה היתה שהוא לא הסכים לענות לשאלות העיתונאים. 

אני מניח כי הוא עשה זאת משום שחשש משאלה אחת ויחידה שתופנה אליו: "אדוני ראש הממשלה, בידך הדבר! אלמלא גררת אותנו לבחירות אפריל כדי להימנע מכתב חשדות, ואם לא היית קוטע את המהלך להרכבת ממשלה חדשה, לא היה שום צורך להגיע לסיטואציה הנוכחית, הלקוחה־כמו מסרט של פליני. ליברמן הוא שחקן המשנה בתסריט שאתה, אדוני, כתבת, ביימת ושיחקת".

השימוש הציני בחוק הגיוס

אין לי שום ספק שנושא גיוס בחורי הישיבה הוא נושא שליברמן נתפס אליו באופן ציני לחלוטין. יו"ר ישראל ביתנו אינו חדש בפוליטיקה, והוא יודע טוב יותר מרבים אחרים כי אין בחוק הזה דבר מחוץ לרצון למצוא ניסוח שימנע מבג"ץ לדרוש שוב ושוב מן הממשלה לתקן את אי השוויון המשווע בתחום זה, ומצד שני - לא לגרום לחרדים לשרוף את המועדון, לנטוש את הקואליציה, ואולי להתחיל במרי אזרחי. 

החוק מעביר את הענישה על אי גיוס מיוצאי הצבא אל הישיבות שלהם, ומבטיח להפעיל נגדן סנקציות כספיות אם שיעור המתגייסים מביניהן לצה"ל, בעוד שנים אחדות, יהיה נמוך מן המצוין בחוק או בתקנות שנקבעו. ליברמן הפך את התנגדותו לקביעת מכסות ההתגייסות במסגרת החוק, ולא כהחלטות ממשלה (שקל יותר לשנותן), למאבק שאם יעלה יפה - יביא, לכאורה, לתורים ארוכים של בחורי ישיבה בלשכות הגיוס, בדרך לשירות צבאי. 

אלא שברור לכל בר דעת שהחוק - בין שמכסות הגיוס יהיו חלק ממנו ובין שיצוינו בתקנות - אין לו שום סיכוי להגדיל את מספר המתגייסים החרדים, ואולי אפילו לצמצמו (כיוון שהחרדים ירצו להוכיח כי לא נכנעו לציונים).

גם נתניהו וגם ליברמן מבינים שסנקציות כלכליות לא יגרמו לראשי הישיבות לשגר את צאן מרעיתם לצבא. כל מה שעשוי לקרות הוא שהללו יגבירו את מאמצי איסוף הכספים בעולם החרדי כדי להמשיך לאפשר לרבבות צעירים יוצאי צבא להישאר ב"אוהלה של תורה", למרות שרבים מהם אינם מתאימים לחיים של לימוד, ובשום תקופה קודמת בהיסטוריה היהודית לא היה מצב שבו כל הצעירים למדו בישיבות.

גם נתניהו וגם ליברמן יודעים שיש פתרון פשוט ואמיתי לבעיית אי השוויון. הפתרון הזה הוצג בעבר מעלי דפי עיתון זה, וכל כולו השוואה בין נשים - אשר על פי חוק שירות ביטחון (סעיף 39) רשאיות לזכות בפטור מחובת שירות צבאי מטעמים של הווי משפחתי־דתי, או מטעמים של מצפון - לגברים שייהנו מאותה זכות. כך ניתן להשוות בין גברים לנשים, ולא להדיר מגיוס שום גורם באוכלוסייה, כל עוד אין הוא מבקש להשתחרר מן הסיבות הללו.

אבל מי מחפש פתרונות אמיתיים?

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו