אלימות כלפי ילדים בכלל, ותינוקות ופעוטות בפרט, על ידי המטפלים, היא אחת החוויות הקשות ביותר שילדים יכולים לחוות. בנוסף לגרימת כאב וסבל, חוויות אלימות עלולות לערער את האמון הבסיסי של הילד באנשים ובעולם, שמתפתח בשנה הראשונה לחיים. תופעה זו קורית כשהמטפלים או המטפלות לא בחרו בעבודה זו מתוך רצון לעבוד עם ילדים, אלא מחוסר ברירה, כשהם לא מקבלים הכשרה מתאימה הכוללת לימוד של אסטרטגיות להתמודד עם מצבים מלחיצים, כשאין פיקוח, וכשיש סובלנות ליחס שלילי כלפי הילדים בקרב הצוות, ולא רק אלימות.
הפתרון לבעיה זו, כשמדובר בסייעות, הוא להפוך את תפקיד הסייעת לחשוב. לשפר משמעותית את תנאי ההעסקה של הסייעות, כדי למשוך למקצוע נשים מתאימות יותר. כמו כן, יש להכשיר את המועמדות לתפקיד ולפקח עליהן. עד שזה יקרה, אני מציעה להורים להתקין מצלמות, דבר שמאפשר מעקב ויש לו אפקט מרסן על הצוות.
בבחירת מסגרת לילדים, הורים צריכים להקדיש לנושא תשומת לב רבה. עליהם לשהות במעון או במשפחתון לאורך זמן ממושך, ולצפות בתגובות של הצוות למצבים שונים. גם אם "יעשו הצגה", אי אפשר שלא לראות חוסר סבלנות, עצבנות, חוסר עדינות, ובעיקר - אם קיים סטנדרט לטיפול עדין וחיובי בילדים. כל זה, עוד לפני כל המשתנים האחרים, כמו טיפוח והעשרה. על הורים להיות ערניים לסימנים מדאיגים בהתנהגות הילדים: שינוי במצב הרוח - עצבנות, עצב, חרדה, התקפי זעם, אדישות, בכי פתאומי; סימנים פיזיולוגיים - דפיקות לב מואצות, שינויים בשינה או באכילה, מתח בגוף, כאבי בטן, פיתוח "טיקים"; קושי להיפרד מההורים או רתיעה ממטפלת, בכי כשמתקרבים לסביבת המעון; אדישות או בכי כשההורים באים לקחת את הילד ונסיגה התפתחותית.
מחאה של הורים ואזרחים היא מתבקשת במצב העניינים היום, כדי להשפיע על שינוי סדר העדיפויות בקביעת תקציבים וסטנדרטים, למי ששומרים על האוצר הגדול ביותר שלנו - ושל המדינה.
הכותבת היא מייסדת בית הספר לפסיכותרפיה במכון אדלר
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
