נציבות תלונות הציבור על שופטים בישראל הוקמה על פי חוק נציב תלונות הציבור על שופטים, התשס"ב-2002 והחלה לפעול בסוף שנת 2003. הנציבות מבררת על פי החוק, תלונות על התנהגות שופטים במסגרת מילוי תפקידם.
מאז הקמתה חלפו כ-15 שנים, במהלכן הוגשו לה למעלה מ- 10,000 תלונות, הקמת הנציבות באה כדי לרכז את הטיפול בתלונות על שופטים בידי גוף מקצועי אחד ולשמש כתובת לכל אדם הרואה את עצמו כנפגע בשל התנהגותו של שופט במסגרת מילוי תפקידו, לרבות בדרך ניהול המשפט על ידו.
על דו"ח הערכה של נציב קבילות השופטים אחראית ד"ר אתי ליברמן. ממצאי ההערכה מצביעים על כך שחלה עליה במספר התלונות המתייחסות להתנהגות בלתי ראויה של שופטים. אין ספק שאיתור המגמות המסתמנות בהתנהלותם של השופטים, בהתבסס על התלונות המוגשות לנציבות, מהווה תנאי הכרחי להטמעת נורמות התנהגות רצויות אצל שופטים.
להלן מספר נתונים שמפורסמים בדוח הנציבות: ב-2018 הוגשו 904 תלונות על שופטים ודיינים, 97 הוגשו בידי עורכי דין כאשר הרוב המכריע, 803, הוגשו מטעמם או בידי לקוחותיהם - בעלי דין, עדים, קורבנות עבירה אסירים וגופים מוסדיים. ארבע בקשות בירור הוגשו על ידי שרת המשפטים, נשיאת בית המשפט העליון ונשיא בית הדין השרעי לערעורים.
אך הדבר המעניין הוא שהנציב מקדיש הסבר מיוחד למצוקתם של שופטי בתי המשפט למשפחה, שסופגים קללות והכפשות קשות ברשתות החברתיות.
"התלונות על שופטי בית המשפט לענייני משפחה", כותב הנציב, "מצביעות על מספר בעיות וקשיים שהם ייחודיים בטיבם, או בעוצמתם, לבית משפט זה. עם הקשיים האלה מתמודדים שופטי בתי המשפט לענייני משפחה מדי יום ביומו. בין הקשיים האלה יש למנות את אופיים המיוחד של הדיונים, היחסים הטעונים בין הצדדים והמורכבות הרגשית הכרוכה בחלק ניכר מהסכסוכים".
במהלך 2018 התקבלו 130 תלונות על שופטים בבתי המשפט לענייני משפחה. נושא הביקורת על התנהגות שופטים נמצא על סדר היום הציבורי לא רק במדינת ישראל אלה במרבית מדינות המערב וכך צריך להיות. תכלית הנציבות היא שיפור השירות הניתן על ידי השופטים לציבור, תוך שמירה על העצמאות השיפוטית. תזכרו את הביטוי הזה - עצמאות שיפוטית.
לאחרונה עולה בי תהיה שמבוססת על התנסות יש לאמר, האם באמת נשמרת התכלית הזו?
בבית המשפט לעניני משפחה הדיונים מתנהלים בדלתיים סגורות. באולם מצויים אך ורק הצדדים באי כוחם והשופט, מי שבקיא בתחום המשפחה יודע שמדובר בתחום שונה מכל תחום אחר בהיבט הרגשי, גם עורכי הדין המייצגים וגם השופט עוסקים בדיני נפשות ובנפשות שסועות של צדדים ניצים ובמשבר. כששיקול הדעת שלהם לא תמיד מצוי במיטבו ובאמצע בתהליך סוער.
ואכן תפקיד חשוב לבאי הכח: למתן, להסביר ולשקף בכל רגע נתון עד כמה שניתן את העתיד לבוא, עקב החלטה שיפוטית זו או אחרת. אך חשוב מכך, תפקידו של השופט, אשר לרוב צריך לקבל החלטות קשות בנושאים רגישים במיוחד, שמעוררים לא פעם כעס ואנטגוניזם אצל מי מהצדדים, כולל החלטות שפוגעות בכיסו של מי מהצדדים.
לאחרונה ויותר מתמיד נתקלתי במקרים ששופטים מתקשים לפסוק, במיוחד כשצד אחד מאיים איומים סובטיליים ולעיתים גם במישרין על השופט. ולא מדובר באיום שגרתי כמו "אדוני אני אגיש ערעור על החלטתך" אלה מרחף איום על תלונה לנציב קבילות השופטים.
בניגוד לתלונה בלשכת עורכי הדין, שמטופלת באמצעות הגילדה עצמה. וככל שמדובר בתלונת סרק זו תיסגר מבלי לפגוע בעורך הדין, עצם הגשת תלונה זניחה ולא מוצדקת ככל שתהא תפגע בשופט פגיעה אנושה. שופט שהוגשו נגדו תלונות לא יקודם ועתידו המקצועי מצוי בכף ידם של המתלוננים.
היינו מצפים ממערכת שרוצה להגן על הציבור ומאפשרת לציבור הליך הוגן בכל דבר ועניין, בבית המשפט, לאפשר הליך הוגן גם לשופטים עצמם. אך לא כך היא.
שופט לא יכול להופיע בפני הנציב לשימוע ולהגן על עצמו ולשכנע בצדקתו. הכל מנוהל בהתכתבות בלבד. וככל שמדובר בדיני משפחה הרי לא יהיו לשופט עדים, שהרי באולם נכח הצד המתלונן ובא כוחו שיגן על האינטרס של המתלונן והצד השני.
ככל שיפנה השופט לצד השני לבקש כי יגן עליו, יהפוך בו ברגע לשופט מושחת שמקבל טובת הנאה מצד כלשהו. אם יבקש זאת מבא כוחו של הצד השני, ייתכן ויהיה חייב לעו"ד זה או אחר, גם אם ברמה הלא מוצהרת, עניין שיפגע באובייקטיביות השיפוטית. וככל שלא יבקש תהא זו מילתו של שופט מול שניים המתלונן ובא כוחו.
מילה כנגד מילה כאשר ריח הנקמה עולה מן התלונה הופכת את התלונה לכלי נשק מסוכן ביותר בדיני משפחה. הספק תמיד יהיה לרעת השופט ומדובר בכמעט משפט שדה. השופט כבול וכרוך במידת רצונם של מי מהצדדים להגן עליו.
לשופט אין עדים ואין לו אפשרות להופיע בעצמו ולשכנע באמיתות דבריו. שכן אין אפילו גורם מכריע שיסתכל לתוך עיניו ויבחן את הלך רוחו אם אמין ואם לאו. ולמעלה מכך אין שום אפשרות לערער על החלטת הנציב.
אם נשים לב לנתון המטריד של עליה בהגשת התלונות, תוך ניצול כוחו של הציבור לפגוע בשופטים, הפכה התלונה לחרב המרחפת מעל השופטים בבתי המשפט למשפחה יותר מבאולמות אחרים.
דווקא בשל אותה דיסקרטיות נדרשת של דלתיים סגורות, ובשל ייחודו של השיפוט שמחייב שיח רגשי פתוח עם הצדדים שנמצאים במצבי קיצון. ולעיתים שיקוף ושיכנוע להגיע להסכם לטובת ילדיהם הקטינים.
אין ספק שיש בין השופטים, כאלה שהתנהגותם ראויה לתלונה ולגנאי. ואין ספק כי הגוף המבקר את הרשות השופטת הוא הכרחי. אך לא מן הנמנע להעלות את האפשרות שהאיום בתלונות לא מאפשר את עצמאות השופט, וחוטא לתכלית.
בבית המשפט לעניני משפחה, שם השופטים אולי חוששים מידי לתת החלטות ולפסוק, כשהם יודעים כי קיים סיכוי ואפילו קטן שתוגש נגדם תלונה שעלולה לפגוע בעתידם, בשעה שהם לא יוכלו להגן על עצמם כראוי. במערכת האיזונים אם שואלים אותי במקרה הזה הציבור הפסיד.
הכותבת היא מומחית לדיני משפחה ובעלים של משרד עורכי דין בתחום
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו