ב"שורשי משפט", מיזם משרד המשפטים הסוקר אירועים משפטיים היסטוריים בתולדות המדינה, עוסקת נשיאת העליון בדימוס דורית ביניש בגירוש 415 מבוקשי חמאס בדצמבר 1992. אפשר להביא נימוקים לכאן ולכאן בעניין הגירוש; אבל הנושא המעניין באמת הוא התרבות האישית של הדוברת. ביניש, אז פרקליטת המדינה, סירבה לייצג את המדינה בבג"ץ שדן בגירוש. היום, ממרומי קריירה שמשקפת את האנתרופולוגיה המשפטית בארץ, היא מותחת ביקורת לא קולגיאלית על מי שהפכו יותר מאוחר לעמיתיה בעליון.
"רא"ל ברק (אז הרמטכ"ל, שדחף לביצוע הגירוש) לבוש מדים, בהופעה בוטחת ורהוטה עשה את העבודה", אומרת הנשיאה ביניש. זה הסגנון: הוא נופף בדרגות והשופטים השפילו מבטם. "הוא טען בפני בית המשפט כי 'אנו רואים בביצוע מיידי של הרחקת הפעילים והמסיתים, למשך שנתיים, צעד חיוני להבטחת הביטחון והסדר ולמניעת אובדן חיים מיותר... אל לבית המשפט להתערב ולעכב'". ברק העלה נימוק נוסף: "לא לעורר הרגשת ניצחון בלב אויבים".
ביניש מעירה: "טיעונים אלה קשים לבית המשפט ומעמידים אותו במצב בלתי נסבל. הם מפילים אחריות ישירה לביטחון על השופטים", אבל "בהחלטה שהתקבלה באופן כה חפוז... צריכה היתה להידלק נורה אדומה אצל השופטים.
באופן יוצא דופן ניתן פסק הדין בשם ביהמ"ש כולו ולא צוין בו מי הכותב, ופורסם ללא חתימות השופטים... התוצאה היתה לדעתי מביכה מבחינה משפטית. וקשה לפרט את הטעויות העובדתיות המשפטיות שהיו בפסיקה זו... מעורבות משפטית רצינית ומקצועית יכולה היתה למנוע את המבוכה והביזיון". היא רמזה שאין לביהמ"ש דרך לברר את אמיתות העובדות שמביאה מערכת הביטחון; בדיוק כפי שאין לנו דרך לאמת את מניעיה של ביניש בפרקליטות.
בייניש מטילה דופי בשיקולי הנשיא דאז מאיר שמגר ובשופטים מלץ, נתניהו, גולדברג ומצא שתמכו בגירוש. התקשורת כבר ידעה למחרת שהשופטים אהרן ברק ותאודור אור התנגדו. לפי אדם המקורב מאוד לתומכי הגירוש, המאורע היה שיא המאבק בין מחנה שמגר ומחנה ברק בעליון. אם נשתמש בעילת ה"סבירות" החביבה על בג"ץ, מדוע שיקולי הביטחון אינם גוברים על מכשולי המשפט הבינלאומי?
בספרה "העליונים", מתארת נעמי לויצקי את ביניש כ"מלכת הפרקליטות"; אהרן ברק הוקסם ממנה. לויצקי הצליחה להוציא ממנה כי לביוגרפיה של שופט יש השפעה על התנהלותו. היא עברה מסלול שבמדינה דמוקרטית כמו ארה"ב היה בלתי מתקבל על הדעת: מקריירה ארוכה ומצליחה בפרקליטות המדינה לביהמ"ש העליון. זה דומה לבעיה שיש לתקשורת הישראלית: רובה מורכבת מקוביות פלסטיק תוצרת גל"צ. בשיטה שהיתה נהוגה בעבר ובמידה רבה גם היום, לנשיא העליון יש השפעה מכרעת בבחירת שופטיו ו"המשפחה" הידועה הופכת לארגון. דברים כמו אלה של ביניש נועדו להביא ליישור שורות, בנוסח "תלמדו ממני", גם תקבלו קידום.
ביניש ואהוד ברק נמצאים היום באותו צד של הדמוקרציה (החד־מפלגתית). זה לא רק מגדל המים המרובע של משמר השרון וסניף ג' של מפא"י בתל אביב. זו תערובת טכנו־משפטית אופורטוניסטית שהפרגמטיזם והליברליות ממנה והלאה.
