שתי מהפכות קונסטיטוציוניות חוללו את המשבר שאליו נקלעה הדמוקרטיה הישראלית: מהפכת "הכל שפיט" וחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. מהפכת "הכל שפיט" הפכה את השיח הפוליטי, שמאז העלייה השנייה היה אידיאולוגי־מוסרי, לשיח טכני של דין ומשפט. השיח המשפטי מחק מהדמוקרטיה הישראלית דיון על אתיקה ומצפון, חיסל את האתוס, הכבוד והבושה, העלים מההנהגה אנשי חזון ורוח ומילא את המדינה בעורכי דין כחול שעל שפת הים.
אולם את המכה הקשה ביותר הנחיתה על הדמוקרטיה הישראלית דווקא מהפכת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. החוק נחקק בהשפעת תפיסת "האחר" האירופית, שנהגתה על ידי הפילוסוף עמנואל לוינס, מתוך כוונה למנוע התנכלות ל"אחר" שאיננו "כמונו", שסללה את הדרך לשואה. לוינס לא חזה את הסכנה ההפוכה. כבמחלות אוטואימוניות, מתן העדיפות ל"אחר" לפני ה"אני" רק בשל היותו שונה, נרדף, עני או חלש - גם אם הוא פושע או אפילו טרוריסט נתעב - הפך לסמל מוסרה של אירופה.
ביהדות מגולם היחס לאחר ב"ואהבת לרעך כמוך" וב"ואהבת לו, אותו [הגר והאזרח] כמוך". כמו ערכי המוסר האחרים ביהדות, גם חובת האהבה לאחר נובעת מאלטרואיזם שקיים גם בטבע, ושמטרתו להגן לא רק על המסתייע, אלא גם על המסייע. הגרסה האירופית של היחס ל"אחר" הפכה את הסיוע התועלתני והמתגמל לאלטרואיזם המאיים על קיומו של הנותן; לכן הוא אובדני - ובלתי מוסרי. אחד המתנגדים לדגם זה של אלטרואיזם היה אחד העם, שטען ש"אין לי רשות להרוס חיי בשביל חייו של אחר".
מראשית המפעל הציוני זורם בעורקיה של הדמוקרטיה הישראלית המוסר היהודי. "הדמוקרטיה המערבית לא מספיקה... יש לנו תוכן יהודי מיוחד - שצריך להיות נחלת העולם", טען בן־גוריון. "ערך החיים וחירות האדם עמוקים אצלנו, לפי תורת הנביאים, [יותר] מאשר בדמוקרטיה המערבית", קבע.
חוק "כבוד האדם" עירה לעורקיה של הדמוקרטיה הישראלית את תפיסת המוסר האירופי. כמו כל גוף חי הנקלע למצוקה כשהוא מקבל עירוי דם שגוי, כך גם לדמוקרטיה הישראלית גרם העירוי הזר שבר גדול.
השבר המוסרי הזה עומד ביסוד הנתק שבין בג"ץ והאליטות התומכות בו לבין רבים מאזרחי המדינה. "האזרח הפשוט" חש שהמוסר העולה מתוך תפיסת "כבוד האדם" מנוגדת לתפיסת "האמת מארץ תצמח", שממנה "צדק משמיים נשקף". מסיבה זו, התיקון למשבר לא יכול להצטמצם רק לתיקוני חוק כאלה ואחרים.
את נזקי המשבר יש לתקן במישור המוסרי, באמצעות חידושו של שיח דמוקרטי אידיאולוגי, שיהפוך את "ההשקפה" שלאורה פוסקים שופטי העליון - לשקופה. את "השקפתם" הערטילאית הנוכחית יש להמיר, ככוונת מכונני הדמוקרטיה הישראלית, במוסר היהודי, שעל בסיסו יפעלו מחוקקים ושופטים כאחד.
לצורך הובלת הדיון הדמוקרטי על ערכיו של מוסר זה והתאמתו לחוק העכשווי, דרושים אישי ציבור ואנשי רוח אמיצים וביקורתיים, דוגמת הדמויות שגיבשו את "אמנת כנרת". מוטב היה לעשות זאת לפני רפורמות חוקתיות, שהתיקון המוסרי עשוי לייתר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו