הנזק העצום שנגרם למשקיעים בבורסה אתמול, מדגים פעם נוספת את האנומליה שנוצרה ביחסי העבודה בישראל.
מלבד האפשרויות המגוונות העומדות בפני ארגוני העובדים במסגרת החוק, הם מצליחים לצבור לעצמם כלי גרילה נוספים. שעות השביתה אתמול לא ייספרו בסטטיסטיקת ההשבתות, מכיוון שלכאורה השביתה לא התקיימה.
באופן דומה בשנה האחרונה "לא התקיימה" שביתה בנמלים ו"לא התקיימה" שביתה ברכבת ישראל. עובדי הנמלים הכחישו במשך חודשים ארוכים שהם נוקטים עיצומים והחזירו אצבע מאשימה להנהלה ש"לא נערכה כראוי". כך גם עובדי הרכבת שחלו באופן פתאומי; עובדי הרכבת שלא השיבו לטלפונים "במקרה" וכדומה. השביתה בנמלים הגיעה לידי כך שראשי הוועדים חמקו מדין, הסתתרו כדי שלא יביאו אותם בכוח למשפט ובסופו של דבר הצליחו לסיים את הפרשה אחרי שבית המשפט חזר בו מהקביעה לחייבם אישית בגין נזקים.
ברור שהמסר של התנהלות בתי הדין לעבודה מסכסוכי העבודה האחרונים הובן, ועובדי הבורסה לניירות ערך המאוגדים אף הם בהסתדרות, ממשיכים לדרך החדשה - מי צריך סכסוך עבודה רשמי? ההתנהלות הזו אינה לגיטימית, ולכן היא לא צריכה להיענות בהבנה על ידי רשויות החוק. היא דומה לדרך הבריונית שאינה מאיימת מפורשות, אך מעבירה את המסר בבירור.
לעובדי הבורסה בת"א יש טיעונים שניתן לטעון באופן לגיטימי, להכריז סכסוך עבודה ולהתדיין על חוקיותם בבית הדין לעבודה. שם במילא יש להם יתרון מובנה. אך הדרך החדשה לימדה אותם שהם יכולים להשיג יותר מכפי שיקבלו בדין - נדיב ככל שיהיה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
