צועדת במקום

סגירתו של מפעל "אמיליה קוסמטיקס" בירוחם מעמיקה את פער הייאוש בין חיים מרובי הזדמנויות במרכז לחיי תקווה אחת בפריפריה • ולמה הבאת אמזון לירוחם היא פתרון זמני?

השבוע התבשרו תושבי ירוחם על הסגירה הצפויה של מפעל "אמיליה קוסמטיקס" בעיר, בדומה לסיפור העצוב של מפעל פניציה. עבור רוב תושבי הארץ, מדובר בידיעה קטנה בעיתון, עוד שם אחד בשורה ארוכה של מפעלי תעשייה מסורתיים, הנסגרים לאחרונה בדרום. אך עבור תושבי ירוחם מדובר במהלומה היישר אל לב העיר. המשמעות של סגירת מפעל מרכזי בעיר קטנה, שפרנס עשרות משפחות ושכל כלכלתה מבוססת על מיעוט מפעלים, היא העמקת פער הייאוש הגובר בין חיים מרובי הזדמנויות במרכז, אל מול חיי תקווה אחת בפריפריה. עבור מי שמטה לחמו נסגר בעיר של שלושה מפעלים, גזר הדין שהועידו לו אלוהי התחשיבים הכלכליים הוא די ברור - אבטלה עד מוות. בהתחלה יהיו מצלמות, שלטים מונפים וצמיגים בוערים, קריאות "נעמוד ביחד" מול המערכת, עד שמהר מאוד הרעש ישכך, האירוע יישכח, והשורה הסופית תמיד תהיה אותה אחת - בודדה, שקטה ומדכדכת. ותסמן שוב שמה שקורה בירוחם - נשאר בירוחם. 

לרוב, מדובר בתחילתה של שקיעה כמעט ודאית אל שולי מעגל העוני, ומשם היסחפות אל ביצת עולם הסעד הגלוי והסמוי מהעין. בסופו של דבר אבטלה בעולם המודרני פירושה אחד - אובדן כרטיס החבר במועדון החולמים אחר הכסף, הפנמה שהחלום הקפיטליסטי אינו בשבילך יותר. מכאן והלאה נותר לדפדף במודעות הצבעוניות של מבצעי מכירות ו"סיילים מטורפים" כמי שמביט במגזין תיירות אקזוטי במיוחד - כה יפה, כה רחוק מהישג ידך. 

תחילתה של שקיעה כמעט ודאית // צילום: דויד פרץ

השבוע התראיינה טל אוחנה, ראשת עיריית ירוחם, לעיתון "דה מרקר", והצהירה כי חלומה הוא להביא לירוחם מפעל היי־טק כלשהו. יתר על כן, אומרת אוחנה כי איננה מעוניינת כלל בעוד מפעלי "לואו־טק", קרי תעשיית עולם ישן, הדורשת בעיקר ריבוי ידיים עובדות ומעט מאוד מחשבות. עבור אוחנה, "הגביע הקדוש" יהיה לשכנע את חברת אמזון, ענקית המסחר המקוון אשר תתחיל לפעול בישראל בקרוב, למקם את מרכז התפעול הענק שלה בירוחם. כך, החבילות החומות והמחייכות של אמזון, יתפזרו אל כל הארץ היישר מירוחם. הרצון של אוחנה לייצר תעסוקה לתושבי עירה נתפס כדבר הנכון לעשותו, כמעט המובן מאליו, לצעוד עם הזמן. הרי ברור ש"היי־טק" הוא העתיד, ונכון להשקיע את כל המאמצים כדי להביא את ענקית המסחר והמחר לירוחם. 

כאן כבר עולה התמיהה, האם אמזון היא באמת חברת היי־טק? האם שווה לעיריית ירוחם "להתאבד" על המפעל ולהסכים לכל תנאי של חברת הענק כדי שימקמו את מרכז החלוקה שלה בתחומם? די ברור כי לחברה עוצמתית שכזו יהיו הרבה תנאים מקדימים והתניות אינספור כדי למקם את מרכז השילוח שלה באזור מסוים בישראל, והתור של ראשי הערים המייחלים לנחיתת אמזון בתחומם - ארוך ומתארך.

 

אמזון עשתה שם לעצמה כחברה בעלת יעילות מקסימלית: הזמנה בקליק והגעת המוצר אל פתח הדלת עם אותו חיוך שחור המודפס על פני החבילה. אבל ליעילות הזו שאמזון מבטיחה ליישם בישראל, וקורצת מאוד לכל פגועי התורים בדואר, יש מחיר. 

לא מעט כתבות ותחקירים פורסמו על תנאי ההעסקה של אמזון. שבוע עבודה בן 60 שעות ויותר, קשיחות גבוהה בכל הנוגע ליעילות העובדים בזמן המשמרת, ניהול שמלחיץ את העובדים לעבוד בכל שעה גם בעת מחלה ופציעה, עובדים שעושים את צורכיהם בפחיות כדי לא לבזבז זמן הליכה אל השירותים וחזרה. הכל יעיל, מהיר ומדויק מספיק, כדי שמוצר הפלסטיק הסיני יגיע אלינו רגע לפני שתתפכחו ותשאלו למה לעזאזל קניתי את זה? 

צילום: דויד פרץ

קל להבין מדוע אוחנה תעשה הרבה כדי להביא את אמזון לירוחם. כמו הרבה דברים בעולם המודרני, אמזון ממותגת כעתיד, אך פרט למראה ההיי־טקי, אין הבדל גדול בין אמזון לבין מפעלי הטקסטיל של פעם. שניהם עוסקים בעבודת ידיים וללא מחשבות, וגם זה רק מפני שהרובוטים עדיין יותר יקרים מעובדים בשר ודם. בעצם, סליחה, יש הבדל גדול, מפעלי הטקסטיל של פעם היו ככל הנראה עדיפים בהרבה בכל הנוגע לתנאי העסקתם של העובדים. 

בעוד להוגי מקלדת יש את החופש למתוח ביקורות ולהפריח רעיונות בלי לקבל עליהם אחריות, לפוליטיקאים ומנהיגי ציבור כאוחנה, אין פריבילגיה כזו. כל החלטה על הקמת מפעל חדש היא לקיחת הימור גדול ברולטת העתיד. מדובר על מעשה שהשלכתו תתפרש על פני עשרות שנים קדימה. אינני מקנא באוחנה שירשה עיר מורכבת ומכורח תפקידה צריכה לדאוג לתעסוקה של בני עירה, אשר כמעט 50 אחוזים מהם מרוויחים שכר מינימום. וזה כשיש להם עבודה. אם תצליח להביא את אמזון לירוחם, הדבר יירשם על שמה ובצדק כהצלחה בטווח המיידי, אולם בראייה ארוכת טווח קשה לראות איך זה יהיה משהו מעבר לעוד צעד במקום. פתרון זמני לבעיה שכל כולה נוצרה מפתרונות זמניים. 

לפני כמה שנים הייתי בוועידת הנגב ובאחד המושבים אמר כלכלן מהאוצר "אם היינו לוקחים את כל הכסף שמדינת ישראל השקיעה בירוחם עד היום ומחלקים אותו לכל מי שאי פעם עבר בעיר הזאת, היתה לכולם וילה בצהלה". בזמנו המשפט הזה קומם אותי עד אין קץ. האם זה כל ערך החיים בפריפריה? טעות חישובית של מדינת ישראל? הרי חייבת להיות סיבה מדוע צריך לחיות כאן, משהו שיצדיק את ההיאחזות הזו כנגד כל הסיכויים בקרקע המדבר. היום הייתי פונה אל אותו כלכלן ושואל איפה חותמים בשביל הווילה בצהלה. לא בגלל הווילה, אלא בגלל הצהלה במרחב הזדמנויות ואפשרויות לחיים של בחירה ולא עבדות חוסר ברירה במפעל היחיד שיהיה מוכן לפתוח סניף בירוחם. והשאלה שנותרת להדהד בירוחם ובירושלים היא האם אנחנו עדיין בישראל או כבר באמריקה.

צילום: דויד פרץ

באחד משיריו היפים ביותר "העיר שלי" כתב ברוס ספרינגסטין על החיים בעיר שתלויה במפעל אחד כדי להתקיים. מהילד בן ה־8 שרץ ברחובות גאה ושמח בעיר הולדתו, עד שהילד הופך להיות המבוגר הפוסע דרך הרחוב הראשי עם חלונות ריקים ושלטים להשכרה בכל מקום. המובטל בן ה־35 רוצה לארוז, לעזוב הכל ולעבור למקום עם אפשרויות רבות יותר, אבל רגע לפני שהוא עוזב הוא אומר לבנו בן ה־8, תביט היטב סביב, בן - זו עיר הבית שלך. המוזיקה הנוגה מבהירה מה האב אומר לבנו בין השורות - דע מאין באת ואל תשוב לשם יותר.

משפטים שאנשים אומרים

מלון פולרמן, באקו

א: אני ואחותי גילינו שהדנ"א של העיראקים מה זה דפוק.

ב: ואשכנזים זה בכלל קטסטרופה, אסור להם להתחתן עם עוד אשכנזים אם הם רוצים להביא ילדים נורמלים.

א: ומרוקאים, וואי וואי וואי, גם בלאגן גדול. אחותי יצאה עם מרוקאי, הלכה לעשות בדיקות גנטיות אחרי כמה דייטים, לפני שזה יהיה רציני מדי, כמה כסף זה עלה לה... 

ב: היום זה בסל תרבות כל הבדיקות האלה.

א: סל הבריאות... 

ב: בריאות, תרבות, הכל אותו דבר, מה ההבדל? 

דנ"א זה דנ"א.

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו