מי שחיפש לאחרונה בגוגל את הערך "מרקל", נתקל קודם כל בשמה של היולדת המאושרת, הדוכסית מייגן. קנצלרית גרמניה, אנגלה מרקל, צריכה להמתין עד שהמעיין הסקרן יגלול מטה, וימצא התייחסות לתולדותיה. ואולי זה כל הסיפור. אישים שפגשתי בברלין בשבוע שעבר אמרו לי כי היא מודעת לכך היטב. היא מבינה שלאחר שהתפטרה מראשות מפלגתה והכריזה כי לא תתמודד בבחירות הבאות, היא הפכה "ברווז צולע". ברלין יודעת שהקנצלרית הוותיקה מנסה למצוא בימים אלה עיתוי מתאים שיאפשר לה לפרוש בדרך האלגנטית ביותר.
בשבוע שעבר, ברגע האחרון ממש, הודיע מזכיר המדינה האמריקני, מייק פומפאו, על ביטול פגישתו עם מרקל. במקום זאת הופיע פומפאו בעיראק. יכול מאוד להיות שהביקור שם שירת אינטרס אמריקני חשוב, אבל ברלין לא הצליחה להבין איך סוטרים כך על פניה.
מהלך זה אינו עומד בפני עצמו. גם באירופה חשה גרמניה בדידות מחריפה. משבר הברקזיט אינו נרגע, בריטניה נמצאת במלכוד שאינה יכולה לצאת ממנו, ולקראת סוף החודש ילכו אזרחיה לקלפיות כדי לבחור בנציגיהם לפרלמנט האירופי. אין שום ציר מדיני בין תרזה מיי, ראש ממשלת בריטניה הנמוגה והולכת, לבין מרקל שכבר בחרה ביורשתה, התפטרה מראשות מפלגתה, והכריזה כי לא תרוץ בבחירות הבאות.
איטליה, הנשלטת כיום על ידי קואליציה משונה מאוד של שמאל קיצוני וימין קיצוני, אינה יכולה לחבור לגרמניה של מרקל כדי להוביל מהלכים עצמאיים מול ארה"ב ורוסיה, ואילו צרפת, בהנהגתו של עמנואל מקרון, אינה ממהרת לחסות תחת כנפי גרמניה של מרקל. אם במהלך השנה שעברה היה נדמה כי מקרון מקבל על עצמו להיות תלמידה הנאמן של מרקל, וכי יהיה לה לעזר במאמץ לשקם את אירופה בעקבות נטישתה של בריטניה, מתברר כי המחלוקות ביניהם גדולות, ואילו המפגשים ביניהם מתמעטים ומתקצרים. שניהם אמנם מאמינים בחשיבות קיומו של איחוד אירופי חזק, אבל חלוקים בשאלה כיצד לבצע את השינויים (כאשר רוב מדינות מזרח אירופה אינן מוכנות להצטרף לקונצנזוס הנדרש בנושא זה), ומהי המדיניות הפיסקאלית הראויה לאירופה. בניגוד למרקל, התומכת במדיניות כלכלית שמרנית ומקפידה מאוד על סעיף ההוצאות, סבור מקרון כי גרמניה טעתה כאשר כפתה על מדינות חלשות יחסית, כמו ספרד, יוון ואיטליה, מדיניות של צנע.
האישה המרשימה הזו, שהכל ראו בה את האדם החשוב ביותר באירופה במהלך שלוש הקדנציות הראשונות שלה, החליטה לרוץ בפעם הרביעית, ועשתה את טעות חייה. מפלגתה זכתה בתמיכה הנמוכה ביותר בדור הזה, היא התקשתה להקים ממשלה, ובסופו של דבר הקימו שתי המפלגות הפצועות והמוחלשות - הסוציאליסטים והנוצרים דמוקרטים, ממשלה משותפת, אשר אינה מצליחה לערוך בגרמניה את הרפורמות הנדרשות כדי להותירה כקטר הכלכלי של היבשת, ואף לא את חידוש התשתית הפיזית, הדרושה כל כך. מרקל עצמה מתנהגת כצל של עצמה, והיא תרה, ככל הנראה, אחר אבן דרך כלשהי - אירוע משמעותי, או "אחרי החגים" כלשהו, שתצדיק את הסתלקותה מן הזירה הפוליטית. אנגרט קראמפ־קארנבאואר, יורשתה המיועדת, אינה נחשבת, בינתיים, לכוכב. אולי משום שהיא פועלת בצילה של הקנצלרית ואולי משום שבאמת אינה כזאת.
מרקל היא ידידת ישראל וגרמניה היא המדינה החשובה ביותר באירופה, ותמיכתה בישראל היא שנייה רק לתמיכת ארה"ב בנו. היחלשות מרקל וגרמניה הן איתותים שעלינו להביא בחשבון לקראת ירידתה של הקנצלרית מן הבמה. מי שסבור כי עתידה של ישראל יכול להישען על המדינות המרכז והמזרח־אירופיות שמשטריהן הופכים פחות ופחות דמוקרטיים - עושה את הבחירה המוסרית המוטעית, ונשען על קנה רצוץ.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו