במערכת איזונים ובלמים תפקידו של בית משפט עצמאי, שאינו תלוי בחירות ומהלכים פוליטיים, הוא לבקר • ושימוש בחסינות כדי להינצל מבירור משפטי פוגע קשות בעקרון השוויון
מי שאינו מאמין בתחיית המתים, מוטב לו שיתבונן בדמוקרטיה הישראלית. בשנים האחרונות נשמעו עשרות אמירות ולפיהן "הדמוקרטיה הישראלית מתה" או שהיא "במצב אנוש" וב"סכנה". וראה זה פלא: כעוף החול נתקיימה בדמוקרטיה הישראלית תחיית המתים, והיא חיה, קיימת, נושמת ובועטת.
אכן, הדמוקרטיה הישראלית חזקה מכל המספידים אותה, ועדיין צריך לשמור עליה ולחזק את מוסדותיה ולא להחלישם. בהמשך ל"משוואה" האומללה שכיכבה במערכת הבחירות ולפיה בג"ץ=חמאס, נשמעים בימים האחרונים רעשים וצלצולים מאחורי פרגוד המו"מ הקואליציוני שעיקרם הצעות שונות ולעיתים משונות, שמשמעותן המעשית היא חיסול חמאס, סליחה בג"ץ. כביכול, לאחר שחיסלנו את הנייה בתוך 48 שעות, הגיע תור השופטים. יש רק בעיה קטנטנה. אין לנו ארץ אחרת. גם לא מערכת משפט אחרת ולא בג"ץ אחר.
ביקורת, גם נוקבת, על פסיקותיו של ביהמ"ש העליון (וכל בימ"ש אחר) ועל שאר רשויות אכיפת החוק (פרקליטות, משטרה) היא דבר רצוי, מבורך, הכרחי. אין גוף שחסין מטעויות, ואין אדם - ושופט בכלל "אדם" הוא - שאינו טועה. תנאי לחיוניותו של כל גוף שלטוני הוא קיומה של מערכת בקרה ראויה ועצמאית שניצבת לצידו, ומעת לעת בולמת ומאזנת אותו. אכן, תנאי מקדמי לביקורת הוא שזו תהיה מבוססת על עובדות ולא על השערות פורחות באוויר, ושמטרתה תהיה אכן תיקון ולא עיוות, קלקול והרס.
אין כל פסול בהרהור מחודש על צמצום, אפילו משמעותי, של "זכות העמידה", לא בהכרח ביטולה המוחלט. זו התרחבה במשך השנים ופתחה את שערי היכל הצדק לכל עובר אורח מזדמן, אפילו זיקתו לעניין הנדון קלושה ביותר. ככלות הכל, כמה מגדולי שופטיה של מדינת ישראל למן ייסודה עשו לא אחת שימוש במחסום "זכות העמידה" כמו גם בעילת "אי השפיטות" כדי להדוף מסף בית המשפט עתירות שבהן לעותר לא היה אינטרס "אישי, ממשי וישיר" בנושא העתירה.
גם שימוש מוגבר בעילת "אי סבירותו" של מעשה שלטוני כנימוק לביטולו ראוי להגבלה, וכיוצא בזה דיון בתיקים שבהם הפן הדומיננטי הוא הפן הפוליטי ולא המשפטי. אך מכאן ועד ההצעות שנשמעות בימים אלה הדרך רחוקה, רחוקה מאוד.
לשמור על הדמוקרטיה. בית המשפט העליון // צילום: מארק ישראל סלם
נזכיר כי היה זה חבר הכנסת המנוח דוד רותם ע"ה והשר אורי אריאל יבדל"א שנאבקו למען מינויו של השופט (כתוארו אז) אשר גרוניס כנשיא ביהמ"ש העליון. כדי לאפשר את מינויו אף שונה החוק, מתוך כוונה מוצהרת שהנשיא ה"שמרן" - כך לדעת המציעים - יהווה משקל נגד ראוי ל"אקטיביזם השיפוטי" מבית מדרשו של אהרן ברק. המציאות, כידוע, טפחה על פניהם. השופט גרוניס היה שותף לביטול כמה מעשי חקיקה של הכנסת, הרשות המחוקקת. כמוהו עשו גם השופטים שמתויגים (תיוג שמנקודת מבט מהותית שגוי מעיקרו וריק מתוכן) כ"שמרני־על" או כ"שופטים ימניים" שכיהנו ומכהנים בשנים האחרונות בביהמ"ש העליון דוגמת השופטים רובינשטיין, הנדל וסולברג.
ולא מפני ש"מגפת האקטיביזם" רחמנא ליצלן דבקה גם בהם, אלא מפני שכל סטודנט מתחיל למשפטים יודע שגם "משילות" אין פירושה "הפקרות". המרת "הכל שפיט" ב"הכל משיל" לא תוסיף כבוד, אף לא הדר, למדינת ישראל ועלולה להפוך אותה לאחת ממדינות העולם השלישי. דומה שרוב אזרחי ישראל, תהא דעתם הפוליטית אשר תהא, עדיין אינו רוצה להימנות עימן.
אחד מעקרונותיו החשובים של משטר הפרדת הרשויות במדינה דמוקרטית מתוקנת הוא קיומה של מערכת "איזונים ובלמים". במערכת כזו, תפקידו של בית משפט עצמאי, שאינו תלוי בחירות ומהלכים פוליטיים, הוא לבקר ובמידת הצורך לבלום חוקים שרומסים את זכויות המיעוט ללא הצדקה, אפילו עברו ברוב מוחץ בכנסת, ולבטל מעשי ממשל המפרים ברגל גסה עקרונות יסוד דמוקרטיים.
במסגרת ה"פינג־פונג" בין הרשויות, תפקיד הכנסת הוא להחזיר את האיזון שהופר על ידי ביהמ"ש, היה והופר, ולהשיבו על כנו. ובתווך שבין "הכל שפיט" ל"הכל משיל" יש רווח גדול.
לחזק את מערכת המשפט
חלק מההצעות שנשמעות בימים אלה עשויות להיות הרות אסון למערכת עדינה זו של איזונים ובלמים. לא פסקת ההתגברות כשלעצמה (כמותה קיימת זה שנים בחוק יסוד: חופש העיסוק) היא הבעיה, אלא תוכנה וחשש השימוש שייעשה בה לרעה. גם שיטת בחירת השופטים בישראל אינה כלילת השלמות. אבל החלופות שהדיהן נשמעים בימים אלה רעות הרבה יותר. קבלת מקצתן עלולה להפוך את השופטים למריונטות, בובות תלויות על חוט, המונעות בידי פוליטיקאים, יהיו אשר יהיו, וכל תכליתן לעשות רצון ממניהן.
החפץ בבית משפט צייתן, מוטב לו שיבטל כליל את מערכת בתי המשפט. כך לפחות ימנע מראית עין של שיפוט עצמאי ויחסוך בכספי ציבור. למותר לומר ששלטון חוק ראוי לשמו אינו מתמצה רק בעקרון הרוב או בקיומן של בחירות מעת לעת. מעבר לפן הפורמלי, יש לו פן מהותי והוא עיקר: הכל - לרבות גורמי ממשל - כפופים לחוק, והכל שווים בפני החוק.
מכוח עקרונות אלה, גם הענקת חסינות רחבה מני ים לאנשי ציבור החשודים בפלילים אינה ראויה. גם כאן לא ההליך הוא העיקר. הדמוקרטיה הישראלית לא תהיה בסכנה, אפילו נחזור לשיטה שנהגה כאן עשרות שנים, ולפיה בטרם הגשת כתב אישום - לא לאחריה - יצטרך היועמ"ש לבקש מהכנסת אישור מוקדם להסרת חסינותו של ח"כ פלוני.
אך המהות חשובה: ברובם ככולם של המקרים, והיו רבים כאלה, נענתה הכנסת לבקשת היועמ"ש והסירה את החסינות. כל חבריה, מימין ומשמאל כאחד, הבינו שהכנסת אינה תחליף לבית משפט. המבחן היחיד שעל חבריה לשקול בבואם לדון בהסרת חסינות אינו אם עמיתם החשוד בפלילים הוא זכאי או אשם, אלא רק האם הגשת כתב האישום נגדו נגועה בשיקולים זרים ופסולים. כל עוד לא הוכח שכך הוא, על הכנסת להסיר את חסינותו ורק בית המשפט - הוא ולא אחר - יקבע אם הנאשם זכאי או אשם.
שימוש במגן החסינות כדי להינצל מבירור משפטי פוגע קשות בעקרון השוויון לפני החוק. ואין צריך לומר, שאותה עננה שחורה שתרחף מעל החשוד בתקופת כהונתו תפגע לא רק בו אלא בציבור כולו ובמדינה שמתיימרת להיות מדינה יהודית, שאחד מערכיה הבסיסיים תובע שנבחריה יהיו נקיי כפיים וברי לבב.
אכן, התגשמותו המלאה של שלטון החוק בישראל עדיין רחוקה מהשגת כל יעדיה, אך פגיעה באושיות מערכת המשפט עלולה לפגוע קשות בהיותה של ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית.
המבקשים את טובת מדינת ישראל, מימין ומשמאל, חייבים לחזק את מערכת המשפט ולא להחלישה, תוך תיקון כל הדרוש תיקון. זו, מצידה, על כל שלוחותיה, צריכה לכלכל דרכיה, "לחשב מסלול מחדש", ולבחון כל שכר החלטה היוצאת מתחת ידה במחיר הפסדה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו